בפני נקודת הכרעה היסטורית

מבצע "מרכבות גדעון" יצא לדרך!

נדמה כי אנו מצויים בישורת האחרונה של הלחימה בעזה, הנמשכת כבר יותר משנה וחצי, ואנו חייבים להכריע. בימים אלה, מדינת ישראל ניצבת בנקודת הכרעה היסטורית, והיא נדרשת להחליט לאן מועדות פניה במלחמה. לא רק עתיד הלחימה בעזה מונח על כף המאזניים – האופן שבו תסתיים הלחימה בעזה, לטוב או למוטב, עתיד להשפיע על כלל הזירות ועל מצבה הגאו-אסטרטגי של מדינת ישראל לשנים רבות. עיני אויבינו מכל הזירות נשואות לעזה, כדי לראות כיצד תסתיים הלחימה שם.

זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. אם תושג הכרעה, בהתאם למטרות המלחמה – השמדת חמאס, הן הצבאי והן המדיני כריבון בעזה – ותיחרת תודעה ברורה שאין זה כדאי להתעסק עם מדינת ישראל, הדבר יהווה גורם הרתעה כלפי אויבים אחרים מלנסות לתקוף אותנו באופן דומה בעתיד הקרוב. אולם, אם חלילה לא תושג הכרעה ותוחמץ ההזדמנות, הדבר יהפוך לתמריץ עבור אויבים נוספים לתקוף ולחטוף חיילים ואזרחים, במטרה לכופף את מדינת ישראל ולפגוע באינטרסים האסטרטגיים שלה.

זהו חלון הזדמנויות, אך הזמן פועל לרעתנו. "ואם לא עכשיו – אימתי?" דחיית ההכרעה, תהיה הסיבה אשר תהיה, עלולה להביא לכך שלבסוף לא נוכל להכריע כלל. כבר היום גוברים הלחצים בזירה המדינית הבינלאומית, והם עתידים לגבור ככל שהזמן עובר.

חמאס – עם סינוואר או בלעדיו – מתוחכמים וערמומיים. מטרתם למשוך זמן, להתל ולהתיש. הם סבורים שהזמן פועל לטובתם ולטובת הישרדותם, שתתפרש כניצחון מבחינתם אל מול העדיפות של צה"ל. בתפיסתם: "אם לא הפסדנו – ניצחנו". ההרס ומספר האבדות שספגו אינם המרכיב הקובע בתודעה שלהם.

חיילי המילואים הם כוח ההכרעה של צה"ל. לא ניתן להכריע מלחמה בלעדיהם. אלפי מילואימניקים קיבלו לאחרונה צווי 8 כדי להצטרף ללחימה בעזה, או להחלפת יחידות סדירות בשאר הגזרות, כדי שאלו יפנו את מקומן ללחימה שם. המילואימניקים מתייצבים זו הפעם הרביעית והחמישית במהלך השנה וחצי האחרונות. הם מתגייסים ברוח נכונה, מתוך הזדהות עם המטרה להכריע את חמאס ולהשיב את החטופים. בכך הם מעניקים רוח גבית למנהיגות המדינה ולצבא, ומבהירים שיש למדיניות ההכרעה מנדט ציבורי רחב מצד הלוחמים עצמם.

ואולם, אין לקחת זאת כמובן מאליו, ואין להתעלם מהשחיקה ומהמחירים הכבדים שמשלמים המילואימניקים ובני משפחותיהם. על כן, על מקבלי ההחלטות להבין שאין לבנות על כך שניתן לגייסם שוב ושוב מתוך תחושת דחיפות, לשחררם לאחר מספר ימים ללא מימוש ההכרעה, ולקרוא להם שוב לאחר מכן – וחוזר חלילה.

בפרשתנו נקרא על הברכות של "אם בחוקותי תלכו", והקללות, חלילה אם לא. הברכות משקפות את האיחולים שעומדים בראש סולם הערכים והעדיפויות של התורה. ביניהן נקרא על ברכת ההכרעה המוחלטת של אויבניו: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא כו, ז). שנזכה להרתעה כוללת, לשלום ולרגיעה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וגו', וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (שם, ו). לביטחון אישי ולאומי ולשגשוג כלכלי: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (שם, ה).

בפרשה, התורה גם מזהירה בצורה ברורה מה עלול לקרות אם "לא תשמעו לי" – על תבוסה, הרתעה עצמית ואובדן ריבונות: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (שם, יז). דברים אלה מקבילים לציווי של התורה לחתור להכרעה ולא להסתפק בהישגי ביניים בלתי מוכרעים ובדחיית ההכרעה לעתיד, תוך התשת העם בסבבי לחימה בלתי נגמרים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ וגו', וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ, יט).

התורה דורשת לסיים את הלחימה "עד רדתה", בשלוש רמות אפשריות: לכל הפחות: "עד רדת חומותיה" (רשב"ם), כיבוש מלא: "עד דתיכבשה" (אונקלוס), השתלטות וריבונות: "לשון רידוי – שתהא כפופה לך" (רש"י). דרישה זו היא המקור לכך שלשם השגתה מותר להמשיך בלחימה גם בשבת, ואף לבצע מלאכות מהתורה לצורך ההכרעה: "וכן היה שמאי אומר: עד רדתה – אפילו בשבת" (שבת יט ע"א).

התורה גם מזהירה במפורש מפני ההשלכות של הותרת אויבים בארצנו: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם – וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). הצלחותיו ההיסטוריות של דוד המלך במלחמותיו נבעו בין היתר מהעמדת עקרון ההכרעה לנגד עיני צבאו: "אֶרְדֹּף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם – וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח, לח).

אנו מוכנים להכריע! תנו פקודה!