יש עניים בישראל או אין?

מצד אחד, קובע אדם סמית, הפילוסוף של הכלכלה החופשית כי: "אל לנו לצפות לארוחת ערב בזכות טוב ליבם של האופה, של מבשל השכר והקצב אלא בשל דאגתם לתועלתם הפרטית. איננו פונים אל אנושיותם אלא אל אהבתם העצמית". מצד שני, כותב ליאון טרוצקי (לייב בורנשטיין בשמו היהודי), כי :" האדם ישים לו למטרה להשתלט על רגשותיו, להעלות את יצריו אל מרומי המודעות, לעשותם שקופים…ליצור זן ביולוגי חברתי נעלה יותר, אם תרצו אדם עליון".

הראשון, מייצג הקפיטליזם, מדבר על אילוף האדם ועל ביהביוריזם. אין בעולמו ערכים אלא תועלות והישגים בלבד. האגואיזם האנושי יהיה המצע שעל גביו ובדרך אגב, יביא במקרו, קץ לסבלו הכלכלי של העולם. השני, מייצג הסוציאליזם והקומוניזם, מדבר על יכולתו של האינדיבידואל להתעלות מעל האינטרס הפרטי שלו ולהביט נכוחה אל צורכי הכלל בלבד.

נראה כי לייב בורשטיין הושפע מתורת ישראל יותר מאדם סמית. בשיטה הקפיטליסטית, 'יש לתת להם חכה ולא דג'. המענקים והרשת הסוציאלית למעוטי היכולת נמצאת בסתירה לרעיון 'השוק החופשי'. לתפיסתם, זה רק מעודד את החלשים להמשיך להתבטל. רעיון אקדמי 'מקסים' המזכה בפרס נובל, אבל לך תאמר זאת, לאדם קשה יום או לנכה מרותק לכסא גלגלים!

ליהדות, כרגיל, דרך ביניים. מצד אחד- "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד), מצד שני – "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא). לעני זכות לקבל מתנות עניים רבות שהעיקר שבהן הוא כמובן מעשר עני הניתן בשנה השלישית והששית בכל מחזור שמיטה. מה יעשה העני בשנים א, ב, ד, ה שבכל מחזור שמיטה?

ובכן, התורה אוחזת בחבל משני קצותיו. היא מעודדת את העני לנסות להיחלץ מן המציאות הקשה של נהמא דכיסופא. היא אינה גוערת או זורקת את העני אל גורלו אלא מאיצה בו לשקול את היחלצותו ממעגל העוני בו הוא שרוי בדרך של אחיזה בחכה, ברם,  היא אינה מונעת ממנו את הדגים באופן מוחלט.

התורה פונה בו זמנית לשני המעגלים- לנותני הצדקה ולמקבליה. כל אחד אוחז בתפקידו מכורח החיים והנסיבות בשל מציאות מוכרחת שנקבעה על ידי בורא עולם. לאלו מצווה התורה לפתוח את הלב ולאלו מאפשרת התורה לקבל נהמא דכיסופא אבל עם מגבלות זמן, כדי לעודד כאמור את ההיחלצות ממעגל זה. התורה מאמינה ביכולת האדם להשתנות, בניגוד לדעת אדם סמית.

(בהר בחוקותי תשפ"א)