הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)האם מותר לשקר? ודאי שאף אדם מוסרי לא היה עונה על שאלה זו בחיוב. שקר הינו דבר פסול, אשר ממוטט את הבסיס לכל חברה בריאה – האמון. באנשים שמשקרים לא ניתן לבטוח, ועמם לא ניתן ליצור שיתופי פעולה. הדרך הישרה בה האדם צריך ללכת היא אפוא האמת – לקבל האמת ממי שאמרה ולומר דברי אמת. חז"ל הזהירו על כך בחריפות כשקבעו ש"ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה", ובהן "כת שקרנים" (בבלי סנהדרין קג, ע"א).
אבל מי שיחפש את האיסור לשקר בתורה ייקלע למבוכה. אמנם, מספר פעמים מופיע בתורה האיסור לשקר, אך כשאנו מעיינים בדרשות חז"ל על איסורים אלה, אנו מוצאים שברובן המוחלט מדובר בשקר הנאמר בבית דין – בשבועה, בעדות או בשלב אמירת הטיעונים (בקרב מוני המצוות ראו ספר המצוות לרמב"ם לאוין סא, רמט, רפא, רפה). במקום אחד בלבד, שידוע לי, הושת החיוב המקראי "מדבר שקר תרחק" על דיבורים שבשגרה, וזאת בנוגע למחלוקת בית הלל ובית שמאי בשאלה כיצד מרקדים לפני הלכה (בבלי כתובות יז, ע"א). אך שם, להלכה נפסק כדעה האומרת שיש לשקר (ראו שולחן ערוך (אבן העזר סה, א).
יתירה מכך, כל הבקי בסיפורי התורה יודע שרבים מאבותינו לא אמרו את האמת. אברהם לא אמר את האמת (הגמורה) על אודות הקשר בינו ובין שרה, וכך גם יצחק לגבי רבקה. שרה כיחשה שהיא צחקה לשמע הבשורה שיוולד לה ילד. יעקב לא אמר את האמת לאביו כאשר הזדהה לפניו כעשו אחיו, וגם בניו ככל הנראה לא אמרו את האמת לאחיהם יוסף, כאשר אמרו שיעקב ציווה עליו לפני מותו לסלוח להם.
גם א-לוהים בכבודו ובעצמו שינה מפני השלום כאשר אמר לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי" בעוד שהיא אמרה "ואדוני זקן". וגם בראשית העולם, הקב"ה הזהיר את האדם שביום אוכלו מעץ הדעת הוא ימות, אך לא קרה כדבר הזה. באופן אירוני, דווקא דבריו של הנחש לאישה, "לא מות תמותון", התבררו כאמת.
כיצד אם כן ניתן להבין את הפער שבין חומרתו של השקר מצד אחד לבין העובדה שאין עליו איסור מפורש, וכן שלא מעט מגיבורי המקרא לקו בו?
התשובה לכך היא אחת, והיא ששקר הוא לא באמת איסור מוחלט. לא ניתן לאסור באופן קטגורי לא להגיד את האמת. הרי אנו חיים ב"עלמא דשקרא", עולם השקר, שבו לא כל מה שנראה מבחוץ משקף את האמת שמבפנים. כך אמר רב יוסף לאביו ר' יהושע לאחר שחזר לתחייה ותיאר בפניו את העולם הבא: "עולם הפוך ראיתי: עליונים למטה ותחתונים למעלה" (בבלי בבא בתרא י, ע"ב). ואם העולם הזה הפוך מעולם האמת, לעתים דווקא השקר שבעולם השקר הוא האמת.
יתירה מכך; איננו מצפים שכאשר אדם רודף אחר חברו להרגו והוא שואל אותנו היכן אותו חבר מסתתר שנגיד לו את האמת. יש מקרים שצריך לשקר. לכן אם קיים איסור מפורש בדבר הרי שהוא נוגע לבית דין, שם חלה חובה לברר את האמת. אבל בחיים עצמם, לעתים לשקר יש רגליים.
אם נשתמש במונחים שהצענו ברשימות האחרונות, ניתן יהיה להגדיר מעתה את איסור השקר כאיסור מוסרי יותר מאשר איסור הלכתי. דהיינו, הוא תלוי בהקשר ובסיטואציה שבהם הוא נאמר, ואיננו מסתכם בשאלה אילו מלים הוציא אדם מהפה. לכן לא ניתן באמת לכתוב את הלכות השקר. לא ניתן להקיף את מכלול הנסיבות והאירועים שבהם הוא חל. ולעתים יועלו ספקות בעניינו שלא תהיה להם תשובה ברורה. צריך להכיר במגבלות הדיון שלנו אודותיו, ודווקא הכרה זו היא הנאמנת ביותר למהותו. (תולדות תשפ)
