כשירושלים מאתגרת אותנו

בסופו של דבר ובתחילתו של דבר, הכל מתנקז אל מקום אחד ואל מהות אחת- ירושלים.

כל התפילות וכל התקוות, כל החלומות וכל המלחמות- הכל שואף אל מקום אחד- ירושלים.

כששאלו פעם את נשיא מצרים אנואר סאדאת מדוע הוא מתעקש כל כך על טאבה, שהייתה שטח ממש קטן בצמוד לאילת, וזאת לאחר שמדינת ישראל החזירה לו את כל חצי האי סיני- מדוע הוא כל כך מתעקש על טאבה? הרי היא איננה איזה נכס אסטרטגי משמעותי למצרים! תשובתו הייתה פשוטה- אני מתעקש על טאבה מכיוון שזה עוד מטר בדרך לירושלים. טאבה ממש לא חשובה. העובדה שהחזרת טאבה למצרים היא עוד צעד אחד קטן בדרך לירושלים היא המשמעותית והחשובה בסיפור הזה.

מעל פסגת הר הצופים, ומפאתי תימן, מקצוות סיביר וממדבריות המזרח-

'אלפי דורות חלמתי עלייך,
לזכות, לראות באור פנייך

אלפי גולים מקצות כל תבל
נושאים אלייך עיניים.
באלפי ברכות היי ברוכה
מקדש מלך, עיר מלוכה'

[אביגדור המאירי].

כאשר נעמי שמר כתבה את המשפט 'כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרַף", לנגד עיניה עמד התיאור של הנביא ישעיהו 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וַיַּגַּע עַל פִּי…', פסוק המתאר חזון שהתגלה אליו, ובו שרף [מלאך] לוקח גחלי אש מעל המזבח ומעביר על שפתיו כדי לטהר אותן. מגע האש הזה גם צורב את השפתיים עד כדי כאב, אך גם מהווה מעין נשיקת נצח ואהבה לעיר הנצח.

מאז הגיע אברהם אבינו אל ירושלים בפעם הראשונה, ועד שהגיעו אליה הצנחנים בפעם האחרונה, חלפו קרוב לארבעת אלפים שנה. ארבעת אלפים שנים בהם לא פסקה ירושלים לצרוב את השפתיים ולו ליום אחד. חזרנו אליה, וגורשנו ממנה, ושוב חזרנו ושוב גורשנו, ובליבנו ועל שפתותינו השבועה וההבטחה- 'אם אשכחך-תשכח ימיני'.

54 שנים למלחמת ששת הימים וליום איחודה ושחרורה של ירושלים. כאז כן עתה, כמו לאורך כל ההיסטוריה היהודית- הכל הולך אל ירושלים, והכל כיוצא מירושלים, והכל קשור לירושלים, מקדש מלך עיר מלוכה.

המהומות בירושלים אינן דבר חדש, לצערנו. מאז אברהם אבינו ולאורך כל הדורות- בכל פעם שניסינו לשוב אל עיר הקודש והמלוכה שלנו- תמיד קמו עלינו אויבים כאלו ואחרים שמגמתם אחת- למנוע מאיתנו לחזור הביתה. השמות התחלפו- פעם היו אלו הכנענים, הגירגשים, האמוריים, עמון, עמלק, פלישתים,  אשורים, בבליים, פרסיים, עותומאנים, צלבנים, עד האנגלים וכן הלאה הרשימה ארוכה, והדבר המשותף היחיד לכל העמים והשמות הללו הוא אחד- למנוע מהעם היהודי לשוב אל ארץ ציון וירושלים. המהומות בימים האחרונים בירושלים הם המשך לאותה מגמה בת אלפי שנים למנוע מהבנים לשוב לגבולם, לארץ מולדתם, ולעיר קודשם. ומגיעה מכולנו הצדעה גדולה  וברכת חיזוק ועידוד לכל שומרי ומגיני ירושלים בעת הזו.

כאז גם היום- שמה צורב את השפתיים כנשיקת שרף- צורב, שורף, וכולו נשיקת אהבה ונחמה.

חומר הריפוי לצריבה הזו הוא החיבור בין כל שבטי ישראל. התנאי לחיים ולקיום נצחי בירושלים הוא החיבור של יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו- שעושה את כל ישראל חברים.

ירושלים מאתגרת אותנו מאז ומתמיד, ומציבה לנו רף חברתי ומוסרי גבוה, רף של לכידות חברתית ואהבת אדם, רף של שלום אחווה ורעות:" שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ".

דורנו זכה לפיקדון הזה ששמו ירושלים, פיקדון שדורות רבים יכלו רק לחלום עליו. ועתה, משהפיקדון בידינו, חובת השמירה והעברת המורשת לדורות הבאים מונחת לפתחנו, שומרי חומותיה של ירושלים בעת הזו.

(במדבר תשפ"א)