שאלת הגיור – ממגילת רות עד ימנו

לאורך ההיסטוריה היהודית, לא הייתה מדיניות אחת ביחס לשאלת הגיור. המדיניות ההלכתית ובעיקר הגישה האסטרטגית בדבר הגיור עברה תהליכים שונים. הגיור  בו אברהם אבינו ושרה אמנו גיירו אנשים איננו הגיור של ימינו. "'ויקח אברם… ואת הנפש אשר עשו בחרן' – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" (בראשית י"ב, ה'). גם המודל הראשוני של רות המואבייה הבאה להתגייר, עדיין נשמר כמודל רומנטי של הצטרפות לעם היהודי, אבל ללא ספק הוא איננו מהווה את סגנון הגיור היחיד הקיים במחוזותינו: "באשר תלכי אלך באשר תליני אלין. עמך עמי ואלוקיך אלוקי" (רות פרק א, ט"ז – י"ז).

היו תקופות בהן התקבלה מדיניות מקילה ותקופות אחרות בהן חכמי ישראל העדיפו מדיניות מכבידה או אפילו סגירת הדלתות של העם היהודי. הכל היה תלוי בשאלת הזמן והמקום ובשאלת השפעותיהם של הגרים על העם היהודי, האם הם מחזקים את העם היהודי או מחלישים אותו. היחס המשתנה לגרים ועד כמה לקרבם או להרחיקם, הוא תוצאה של מעמדו וחוסנו של עם ישראל. גם שיקולים רבים המתייחסים לאחדותו של עם ישראל, נישואי תערובת, מדינה יהודית וחיזוק הקהילות בתפוצות מהווים גורמים משמעותיים בסוגיה זו. המצב החברתי, הפוליטי והרוחני של קהילות יהודיות השפיע גם על הרצון לצרף יהודים חדשים לחיק העם היהודי.

בתורה שבכתב ובספרות חז"ל אין יחס עקרוני אחיד כלפי הבאים בשעריו של העם היהודי. מצויים ביטויים שונים המדברים בעד הגרים ונגדם. אבל ברור ומוסכם שיש בעם ישראל אפשרות להיוולד כיהודי ביולוגי לאם יהודייה, מבלי לבחור בכך וכן ניתן להיוולד כיהודי רוחני מתוך בחירה על ידי תהליך גיור. לא במקרה המסורת היהודית מלמדת שמשיח בן דוד אמור להיות מצאצאיה של רות המואבייה ו"אמה של מלכות" היא גיורת שהצטרפה לעם ישראל מתוך רצון ובחירה. לרות המואבייה מצטרפים עוד דמויות מרכזיות במסורת היהודית  ובהם , רבי עקיבא, רבי מאיר, אונקלוס ואחרים שבאו ממשפחות של גרים. בכך אנו למדים על הערך הרב שהיהדות מקנה למי שבא מחוץ לעם היהודי ומצטרף לשורותיו.

בדורות האחרונים אנו עדים למחלוקות רבות עוצמה בנושא הגיור בגלל ריבוי מספרם של החפצים בגיור והן בגלל שאלות נוספות הכורכות בין דת ומדינה, נישואי תערובת, יחסים בין הזרמים והקשר בין ישראל לתפוצות.

הרב חיים דוד הלוי, היטיב לבטא את הגמישות הרבה הקיימת בקבלת גרים, בכך שמצווה זו איננה כתובה בתורה באופן ברור וחד-משמעי אלא היא חלק מתורה שבעל-פה שמסורה לחכמי ישראל בכל דוד ודור:

"אילו כתבה התורה מצוה מפורשת לקבלת גרים, הייתה אז מצוה זאת ברורה ומוגדרת ומחייבת כל דיין וכל דור. וכל הבא להתגייר, ושלמו בו כל התנאים המאפשרים קבלתו, היה חיוב גמור לקבלו, וללא שום אפשרות לדחותו. וכן להיפך: כל עוד לא שלמו כל התנאים המתירים קבלת גר, אי אפשר היה בשום פנים לקבלו. וזה אשר רצתה התורה למנוע.

"רצתה התורה, שמצות קבלת גרים תידון תמיד כהוראת שעה, כל דור וכל דיין במקומו יחליטו, אם לקבל גר או גרים, לפי תנאי הזמן והמקום… זה היה רצון התורה, שלא תהא מצוה זאת מחייבת על כל פנים, אלא מסורה לכל דיין ומנהיג בדורו, להחליט לפי ראות עיניו, בין לקולא בין לחומרא". (קבלת גרים, שבילין כ"ז – כ"ח, עמ' ע"ג).

ההלכות היסודיות הקשורות לגיור הן בהחלט פשוטות וקצרות. בשני סימנים בשולחן ערוך יורה דעה רס"ח ורס"ט המחבר סיכם את כל הלכות גיור. הגיור מבוסס על קבלת מצוות התורה, ברית מילה לגברים וטבילה  במקווה טהרה לגברים ולנשים, בפני בית דין. רק מאוחר יותר חכמי ישראל כתבו שאלות ותשובות ארוכות על מצבים שונים שהתעוררו בקהילות ישראל בסוגיית הגיור. השאלה המרכזית בתשובות לא הייתה מה אומר השולחן ערוך על גיור, זה היה ברור וידוע. שולחן ערוך מלמד את הכללים כיצד לגייר. אבל חכמי ישראל דנו לאורך הדורות בשאלה את מי לגייר? מדוע לגייר? כמה לגייר? אלו שאלות יסוד בנושא גיור שלא כתובות בשולחן ערוך ודורשות מחשבה רחבה עמוקה והתייחסות למצב השעה והדור. זוהי כוחה של תורה שבעל-פה לפי דבריו של הרב חיים דוד הלוי.

כאשר הרמב"ם כתב באגרותיו שיש לקרב ולחבק את הגרים, הוא חידש את עמדתו מתוך תורה שבעל-פה, מתוך הבנתו שכך היא טובתם של ישראל בדורו: "דע שהחובה שחייבנתו התורה על גרים גדולה מאד, על האב והאם נצטווינו בכיבוד ובמורא ועל הנביאים לשמוע להם ועל הגרים ציוונו באהבה, דבר המסור ללב: 'ואהבתם את הגר'". (אגרות א, עמ' ר"מ).

(במדבר-שבועות תשפ"א)