ברכת כהנים

במדבר פרק ו':

"(כב) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כג) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: ס (כד) יְבָרֶכְךָ ד' וְיִשְׁמְרֶךָ: ס (כה) יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: ס (כו) יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: ס (כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם"

פירושו של רש"י מפי המדרש מגלה לנו את משמעות ההדרגה שיש בברכת כהנים, שהיא מצוה שע"ח מתרי"ג מצות. חשיבותה של הדרגה זו מודגשת גם בנוסח התפילה: "או'א ברכנו בברכה המשולשת, בתורה הכתובה ע"י משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו כהנים עם קדושיך – כאמור". והנה גם קריאה זו משולשת היא. נכון שכל דבר של חזקה מתחיל בשלושה, ויש כאן רמז על תדירות ותכיפות הברכה, אבל דא עקא, הצורך לחזור ולברך שוב ושוב מראה ענין של חולשה ופגיעות בחלות הברכה על ישראל. (הרבה דקדוקים יש בפרשת ברכת כהנים; לדוג': אנו למדים מהשוואת נבואתו של משה רבנו ע"ה עם נבואתם של הנביאים הבאים אחריו שהמילה "כה" שבה פותחים הנביאים ב"כה אמר ד'" פירושה "בערך" לעומת נבואתו של משה שהיתה ב"זה הדבר", זה הדבר ממש. אם כן, מה פירוש "כה תברכו"? שהרי התורה מביאה במפורש את המילים המדויקות שעל הכהנים לומר).

שלושת הפסוקים של ברכת כהנים מכילים שלוש מילים בפסוק הראשון, חמש מילים בפסוק השני ושבע מילים בפסוק השלישי. הפסוק הראשון עוסק כולו במימד החומרי של מציאות האדם בעולם. אין אור בלי כלי. לפני שנפח הקב"ה נשמת חיים באפו של האדם, הוא ית' יצר  את האדם עפר מן האדמה. לכן ישנה דרישה שתמצא קודם כל ברכה מצד הגוף – הם נכסיו של האדם – כדי לעבוד את ד' מתוך נחת ורווחה. (יש לציין כי הברכה אמורה בלשון יחיד, וכידוע שהכוונה שהיא אמורה לכלל ישראל ודרך הכלל כולו מגיעה היא לכל אחד ואחד מישראל במידת דבקותו בכלל).

היקף הברכה השניה גדול מזה של הראשונה (חמש מילים לעומת שלוש) מאירת פני ד' מכוונת לאדם עצמו, לא לנכסיו. ושני המימדים שבשני חלקי הפסוק (פנים שוחקות, פנים צהובות מחד, יתן לך חן מאידך) רומזים לשתי הבחינות הדרושות למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

אבל דוקא – וישמן ישורון ויבעט. ישורון הוא המימד של הצלחתו של ישראל. ישראל נקרא לישר דרכיו וישורון הוא היושר עצמו. העיקר העיקרי באמונת ישראל איננו במציאות ד', בבורא עולם, בהשגחתו ית' וכדומה. חשובים ככל שיהיו, הענינים האלו אינם מטרידים באמת את האדם. אלו דברים היכולים להטריד את שכלו ועליו למצוא להם מענה המניח את הדעת. אבל השאלה הנוקבת היא מה דינו של החוטא? על זה אמרו חז"ל: "טוב וישר ד', למה טוב שהוא ישר, ולמה ישר שהוא טוב. שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, הה"ד טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה".

שאלו לחכמה, היינו כתובים. שאלו לנבואה, היינו נביאים, שאלו לתורה, כפשוטו. וראה זה פלא: תורה, נביאים וכתובים מפי ד' נכתבו. מה פירוש אחר כך "שאלו להקב"ה"? והתשובה כאן איננה פסוק. הפסוק מובא כאסמכתא בעלמא. התשובה היא מדברי תורה שבעל פה. כשאתה שואל כביכול לקב"ה לא תמצא את הכוונה האמיתית של הפסוק בכתוב האילם אלא בדיבור החי של תלמידי חכמים. האפשרות של התשובה במקום עונש, זו היא הברכה הגדולה מכולם, כדברי רש"י: "יכבוש כעסו". כיבוש הכעס הוא ענין אריכות אפיים. מתן זמן לאדם לישר דרכיו. כי למי שמסכים לתת דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ע"פ חוקי התורה, וזו היא ההגדרה המדוייקת של הזהות הישראלית, מגיעה לכתחילה האפשרות של התשובה. והברכה היא שאפילו כאשר גדשה הסאה וכביכול כלו כל הקיצים והגיע הזמן של חרון אף, יכבוש כעסו, ישא ד' פניו אליך, כדי שתספיק לשוב אליו בלבב שלם: וישם לך שלום.

שבת שלום של שקט, שלווה ובטחון.

)נשא תשפ"א(