גילוי שכינה

פרשתנו מתארת עוד שרשרת בתהליך שהחל ביציאת ישראל ממצרים. שכן אל לנו לחשוב שקבלת התורה בהר סיני היתה המטרה של יציאת ישראל ממצרים. אמנם זהו שלב חשוב והכרחי אך לא המטרה. שכן, בלא הכניסה לארץ ישראל אין חשיבות לכך שקבלנו את התורה; שהרי בחוץ לארץ קיום המצוות לא היה צריך להיות כלל ומקיימים אנו מצוות בחוץ לארץ רק בתורת "הציבי לך ציונים", שלכשיבוא זמן השיבה לארץ ישראל נדע איך צריכים אנו לנהוג והיאך מקיימים את המצוות.

ואמנם היציאה ממצרים וכל התהליכים שקדמו ליציאת ישראל ממצרים היו כדי לגלות את שמו של הקב"ה בעולם ולהשרות את שכינתו בעולם דרך עם ישראל. השראת שכינה זו יכולה לבוא לידי מימוש רק על ידי עם ישראל בקיום ההבטחה והדרישה האלקית "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אין זה מספיק שנקבל את התורה בתורת פילוסופיה גרידא; ואין זה מספיק, מצד שני, אם נקבל את התורה בתורת קודקס חוקים מצוות אנשים מלומדה. המשמעות הניתנת לתורה היא בכך שהיא תורת חיים, דהיינו, שכל חיינו סובבים מסביבה והיא זו המכוונת אותנו בכל אורחות חיינו.

כל סדרי המדינה, החינוך הרווחה וכד', אינם דברים המנותקים מהתורה. הדרישה מאיתנו אינה רק להיות עם המקיים מצוות או החושב פילוסופיה, אלא צריכים אנו להביא לכך שבמציאות נהיה ממלכה, כלומר מדינה, עם כל המשתמע מכך; אך לא רק מדינה, אלא כזו הפועלת בהתאמה עם המוסר האולקי ומונהגת ופועלת על ידי התורה. וזאת כי המוסר – היינו מה שהפילוסופים קוראים "אתיקה" – הוא הוא המקנה את הגאולה ואת הישועה.

גילוי שכינה זה, זאת אומרת, גילוי העובדה כי יש רצון אלוקי המנהיג את העולם, משגיח עליו ודן אותו לפי התנהגותו כאמור, דהיינו יש דין ויש דיין, בא לידי ביטוי בפרשה בכך שישראל בהר סיני הגיעו למדרגה בה הם "רואים את הקולות", כלומר מתרוממים למדרגה כזו שהם רואים את מה שבדרך כלל אנו רק שומעים. הכוונה בכך היא שישנו הבדל בין שני חושים אלו "הראיה והשמיעה"; הראיה הינה בבחינת הסתכלות בכלליות הדברים, בעוד השמיעה היא התמקדות בפרט מהפרטים. בהר סיני ראו בני ישראל בכלליות את אותם הפרטים שנראים לפעמים כדקדוקי סופרים; הצליחו בני ישראל לחבר את ה"מיקרו" עם ה"מקרו".

בהפטרה לעומת זאת, מתגלית לנביא האפשרות לכך שעל ידי מעשיהם, עלולים ישראל לגרום לכך שהשכינה תגלה מישראל. ואולם גם במצב שכזה בו ישנו לכאורה ריחוק בין הקב"ה לישראל, קדושת ישראל לא נפגעת כי "זרע קדוש מצבתה". והנביא עצמו זקוק לתיקון וכפרה לטהר שפתיו, אחרי שהוציא דיבה על ישראל.

בכך ניסו מסדרי ההפטרות לענ"ד לגלות לנו שהשראת השכינה שישראל צריכים לגלות לעולם אינה אפשרית רק במצב בו העם כולו נמצא במרום פיסגת הקדושה, אלא גם במצב בו ישנם משברים ובו רק הנביא זוכה להתגלות, שבהר סיני זכו בה כולם בלא ראיית תמונה, ממשית בה רואה הוא גם תמונה, יכולה השראת השכינה לבא לידי ביטוי. גם אם אין אנו מבינים את כל המהלכים וגם אם נראים לנו הדברים כמכוסים עדין מלא כל הארץ כבודו ועלינו מוטלת המשימה לגלות זאת כדי להביא רפואה לעולם ונס לעמים, במשפט ובצדקה.

(יתרו תשפ"ב)