הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים) 
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה".
כל עניינה של פרשת מקץ הוא עלייתו של יוסף לגדולה וסידור האסטרטגיה שתביא את כל משפחת יעקב לרדת אליו למצרים. בסיפור המאורעות, נפגשים אחי יוסף איתו פעמיים ופרשתנו מתחילה בתוצאות של ההזדמנות השנייה, בה סיבב יוסף מצב שייאלץ את יהודה ואת אחיו להראות מי הם: האם יתנכרו לבנימין וינטשו אותו, או שמא יעשו הכל כדי לשחררו.
מה שעלינו להבין הוא שלמשך כל המתרחש לא רק יוסף מכיר את אחיו אלא גם הם יודעים עם מי יש להם עסק, רק שאינם מכירים בו. כשניגש יהודה אליו, זה על מנת להגיד לו שהגיע הזמן להוריד את המסכות ולהפסיק את משחקי ההתחמקות ההדדיים בסגנון "אני יודע שאתה יודע שאני יודע, אבל לא נודה בכך וגם לא נדבר על כך כי נוח לנו להתעלם מהעובדות ולהעמיד פנים כאילו המציאות שונה היא לגמרי ממה שהיא באמת". במילים אחרות, מדובר בהבדל המשמעותי בין להכיר מישהו ולהכיר בו.
כדי להתקרב קצת יותר לעומק הענין, עלינו לקחת בחשבון כמה פרטים חשובים: מעולם לא הסתיר יוסף את המוצא שלו. "עברי אנוכי" הוא כרטיס הביקור שלו. "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים", והדבר ידוע ומפורסם לרבים "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי" הוזכר בפני כל חצרו של פרעה חכמיו וחרטומיו. אם כן, עצם העובדה שנער עברי שבא מארץ העברים נעשה משנה למלך מצרים הוא דבר מפורסם. וכשם שהגיעה השמועה "כי יש שבר במצרים" עד ארץ כנען, כך הגיעה גם השמועה על זהותו של המשביר. אלא שמבחינתם של השבטים דבר לא השתנה והסיבות שבגללן עשו מה שעשו ליוסף בעינן עומדות וכאילו המשך ההיסתוריה רק מוכיח שיוסף בחר במצרים נגד ישראל, מה גם "וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם". הלא גם יעקב חושב כך, כפי שפירש רש"י את הפסוק "חיה רעה אכלתהו" – נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. לכן, בניגוד להלכה לכאורה "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" שהרי חייב אדם לקבל תנחומים על המת, אבל על מי שלא עלינו יצא לתרבות רעה מתאבלים ולא מתנחמים, מה שגם מסביר את סוף אותו פסוק "וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה", שאולה דווקא כי בגללו אין כביכול מיטתו שלמה, ולכן "וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו".
וכשניגש אליו יהודה עתה ואומר "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי", במפורש מדבר הכתוב בסגנון שמשתמע לשתי לשונות. היות ו"כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה", אם אתה כפרעה "יכנסו דברי באזניך" אבל יחד עם זאת, אדבר ישירות מהפה שלי לאזניים שלך, מבלי שיהיה המליץ חוצה ביננו (ראה: "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם"), כי אני יודע שאתה מבין היטב.
"בִּי אֲדֹנִי" – בי, ולא בך. מתחילת כל הענין, מאז שהתווכחנו בבית אבא והבאת אליו את ההאשמות שכביכול אנו אוכלים איבר מן החי, דרכינו היו מנוגדות. המחלוקת על הדרך לקיים את דברי ברית בין הבתרים, כגוי קדוש בארץ מגורי אבינו יצחק או ככהני עולם בחוץ לארץ אצל אומות העולם עדיין מפרידה בינינו. אמנם, היות המצב כמות שהוא, הננו מוכנים להצטרף אליך ולעזור בדרכך שהרי "תעלא בעידניה סגיד ליה", מכל מקום דע לך כי לסופו של דבר, בי ולא בך יתקיימו הדברים כי דרך זו שאתה בוחר בה לא תצלח. ולסופו של דבר יוסף הודה לו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".
ההפטרה של הפרשה מביאה לנו את המהלך שמסיים את מה שהתחיל אז. אילו היה אפשר, היה כדאי לצטט את כל ההפטרה ולפרש אותה כמעט מילה במילה, שהרי על תקופתנו היא מדברת, על תהליכי קץ הימין של משיח בן דוד לעומת קץ השמאל של משיח בן יוסף, על הקושי של המעבר מעידנו של יוסף לעידנו של דוד בו יתבצע התהליך ההפוך לזה שעליו מסופר בפרשתנו, הדורש נבואה מיוחדת בגלל המשבר ה"פוסט-ציוני" כביכול (יוסף בגימטריה ציון) בו יידרש יוסף להצטרף ליהודה שיהיו בלב אחד כאיש אחד.
"וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו".
יוסף הוא האחראי על בניית הבית הלאומי, ולזאת כל בית ישראל חבריו אבל הוא המוביל את המהלך בדרכו. וכשהבית בנוי הוא, בא הזמן להכנס אליו ושבו בנים לגבולם, יהודה ובני ישראל חבריו.
"וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: … וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ … וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם".
דהיינו שיש תהליך של הטהרות מאת ד', ורק אחרי ש"עבדי דוד מלך עליהם וגו'" בא הזמן של "וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם". ואין לדרוש זאת לפני זמנו.
"וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב… וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם".
כי לא תהיה ברית שלום עד אשר לא ישבו על כל הארץ אשר נתן ד' לאבותינו, ואז "וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְדֹוָד מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".
(ויגש תשפ"ג)
