מערכת שבתון"הסיכוי שהילד בן ה-10 שלי יחזור בחיים מהמכולת הוא 80-90% , וזה לא מספיק גבוה בשבילי"
אור אסולין, תושב לוד
אם תיכנסו להיסטוריית הגלישה שלי, תגלו שכמעט לא נכנסתי ל'וואיינט' השבוע. לא בקטע אידיאליסטי. גם לערוץ 7 לא נכנסתי. כשישבתי בממ"ד, הרגליים של הילדים על העיניים שלי (זה לא ביטוי כזה במרוקאית, ככה באמת הם נרדמו), מנסה להבדיל בין הפיצוצים של יירוטי כיפת ברזל, רימוני ההלם, היריות והזיקוקים – לא חיפשתי לברוח מהמציאות הוירטואלית לסרטון יוטיוב של הודים שחופרים בריכה בידיים. חיפשתי לברוח מהמציאות שנכפתה עלינו בעיר לוד ונכנסתי לאתר 'יד 2' לחפש דירות בעיר אחרת. חיפשתי בכל מקום בו נוכל להרשות לעצמנו לגור. הפרמטר היחיד לחיפוש: מקום שבו אפשר לצאת לזרוק את הזבל בלי להצטייד באפוד קרמי, קסדה ואלת בייסבול. סיפור אמיתי.
במובן מסויים – הסיפור שלנו הוא הסיפור של משפחות צעירות רבות במגזר, בעיקר ביהודה ושומרון. הדור החדש של המתיישבים, אם תרצו. לפני ארבעים שנה הגיע דור ההורים שלנו חמוש באידיאלים ליישב את אדמות הטרשים של נחלות אבותינו. לפני עשרים שנה הגיעו ותיקי הגרעינים התורניים לערים המעורבות וקנו בתים בלב שיכונים ישנים לצד תושבים שלא תמיד אהבו את השכנים החדשים. היה להם חלום: שיבוא יום וזוגות צעירים יגיעו לגור בעפרה ובית אל, בעכו ובלוד, סתם ככה. בגלל איכות החיים ובגלל האנשים והקירבה לערים. לפי הנרטיב הזה – אנחנו התגשמות החלום של מקימי הגרעין. לא הגענו לכאן כדי לייהד את העיר, לחזק את התושבים הוותיקים או לתקן עולם במלכות שדי. עבורנו לוד היתה מקום זול וקרוב למרכז, עם תושבים ותיקים חמים, קהילה צעירה מדהימה וחינוך טוב לילדים. נכון, מעבר לכביש גרות משפחות פשע שיושבות על כמות אמל"ח של בונקר במוצב חודר בלבנון. ונכון, הרמקולים של המסגד חורכים את אוזנינו בכל יום שישי עם דרשות שקוראות לחיסול המפעל הציוני, אבל אלו בעיות שכולם מכירים. הן בוודאי בטיפול של העיריה והמשטרה והנה, עוד כמה שנים לוד הופכת לגבעת שמואל.
לוד הפכה לעזה
שמונה שנים עברו, ובמהלכן הבנו שלוד הופכת לעזה. יש לי ילד בן 10 שלא יכול ללכת לבד לקנות ארטיק. עם מכוניות שנוסעות בעיר במאה קמ"ש, כבישים משובשים ללא מדרכות וכמויות עצומות של נשק לא חוקי, אני מעריך שהסיכוי שהוא יחזור בחיים מהמכולת הוא 80-90%. זה לא מספיק גבוה בשבילי. תאוריות יצירתיות שמסתובבות ברחובות מתארות קשרים עמוקים של משפחות הפשע בלוד עם העירייה, המשטרה והשב"כ. הידיים שלהם קשורות, כך טוענים. הם לא יכולים לעשות כלום. אני לא מאמין בקונספירציות, אבל במהלך השנים חוסלו עשרות אנשים ברדיוס קילומטר מהבית שלי. חלקם על רקע פלילי, חלקם על רקע כבוד המשפחה, חלקם סתם עוברי אורח שנקלעו לסיטואציה. בבתים של חלק מהשכנים שלי יש חורי קליעים. כדורים תועים, כמובן. אם המשטרה עשתה משהו בשביל לדאוג שמקרים כאלה לא יחזרו – זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בכל פעם שאנחנו שומעים על עוד תקרית כזו אני פותח את 'יד 2' ומתחיל לחפש.
בתיקון ליל שבועות של הספרדים עוברים בתוך שעות ספורות על כל התנ"ך. השיטה: קוראים את הפסוקים הראשונים והאחרונים של כל ספר. הקטע האהוב עלי בתיקון הוא ספר איוב המקוצר, שמספר על איוב שהיו לו בנים ובנות ורכוש ובמעבר מהיר לסוף – מת זקן ושבע ימים עם בניו ובנותיו ורכושו. מי שקורא את איוב של תיקון ליל שבועות מקבל את הרושם שמדובר בסיפור חייו של איש צדיק עם חיים יפים ומאושרים. בפרפרזה על איוב – מי שהיה מבקר בלוד לפני שבועיים ומבקר שוב השבוע היה מקבל את הרושם שמדובר בעיר שלווה שהיא סמל לדו קיום. הפרעות שככו, הפיצוצים נגמרו, רק שלדים מעשנים של משאיות מספרים מה קרה פה. השכנים הטובים שלי מנסים להציל את המצב, למנף את השבוע האחרון לטיפול שורש בנשק הלא חוקי, להביא למעצרי עבריינים. אשרי המאמין, באמת. אני אמשיך לחפש דירות ב'יד 2' במשך כמה ימים. אחר כך השגרה תשטוף אותי ואשכח מזה. עד הפעם הבאה.
