לא רק במגילה: חמיות וכלות עם חיבור מיוחד

חמותי ואני: הרבה נאמר על הקשר שבין כלה לחמותה – שמשום מה נחשב לנפיץ במיוחד. בשבוע שבו אנו קוראים על הקשר הייחודי שבין רות ונעמי, דיברנו עם כמה חמיות וכלות שיש ביניהן קשר מיוחד – וזה לא בהכרח תמיד היה כך

"הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין חמותי, התחיל בחדר הלידה, בלידה של הבת הראשונה שלי. זה היה בערב פסח. חמותי ארחה לחג את כל הבנים, הכלות והנכדים שלה. היה לה בית מלא והרבה ארגונים לחג, אבל כשחמותי הבינה שיש בעיה בלידה ושאני לא מתקדמת אחרי שהייתי מעל ל-24 שעות בחדר לידה, היא עזבה את המטבח ורצה היישר אליי. היא אמרה שגיטל מחכה לה ושאם היא תגיע היא תוכל לעזור ללידה להתקדם. היא הגיעה, שטפה לי את הפנים, ליטפה אותי ותמכה בי ללא הפסקה. ואכן, זה כנראה עזר לי מאוד, כי מיד לאחר מכן ילדתי את בתי הבכורה. זה מדהים ומרגש לדעת שהיא הרגישה אותי והבינה שאני זקוקה לה". כך מספרת גיטל בת ה-48, נשואה לליאור ואמא לחמישה ילדים.

חמותה של גיטל היא תקוה ואטורי, פנסיונרית בת 73, אמא לארבעה ילדים וסבתא ל-17 נכדים. בין גיטל ותקווה נרקם קשר מיוחד ובלתי רגיל.

גיטל נזכרת איך הכל התחיל: "בשנת 1998 נכנסתי לבית משפחת ואטורי. המשפט הראשון ששמעתי מחמותי, כשנכנסתי לתוך הבית היה: 'בואי, שבי לאכול'. החוויה הזו הותירה בי רושם מיוחד, נדהמתי מהאכפתיות הגדולה שהייתה לה.

"קבלת הפנים הראשונה שלי הייתה עם הרבה חום, אהבה ומאור פנים ומאז זה רק התעצם. היא למדה אותי ואת יתר הגיסות להצליח לא ליפול בחינוך הילדים ובטיפוח הזוגיות. דרך הסיפורים המופלאים שלה, היא עזרה לנו לדעת איך לגשת לכל ילד וגרמה לנו להרגיש בנוח להתייעץ איתה בכל תחום. המתיקות והעדינות שמאפיינים אותה, גרמו לנו להעתיק את ההתנהגות שלה ולקבל כלים חשובים לחיים".

כשחמותי הבינה שיש בעיה בלידה ושאני לא מתקדמת, היא עזבה את המטבח – בערב פסח – ורצה היישר אליי. היא אמרה שאם היא תגיע היא תוכל לעזור ללידה להתקדם

עושה שלום

במהלך השנים, ליאור וגיטל החליטו להתחזק מבחינה דתית, דבר שהעלה קושי מצד משפחתה של גיטל. תקוה לא ישבה בחיבוק ידיים, ועשתה כל שביכולתה כדי להשכין שלום בין גיטל ובין הוריה ז"ל.

"הייתה לה יכולת מיוחדת לשמור על השלום בתוך המשפחה", מסבירה גיטל. "למשל, כשהיינו אצל חמותי בשבת וחברה טובה שלי שהגיעה לבקר אותי סיפרה שקשה לה מאוד עם כלתה – חמותי מיד הגיבה לה ברכות, שהיא מפספסת דבר חשוב. היא הסבירה שברגע שהבן שלה והכלה שלה התחתנו, הם נהפכו לאחד ולכן זה אומר שעכשיו כלתה היא כמו הבת שלה – ולכן, איך אפשר לדבר על הבת שלך, הכלה שלך כך?!", גיטל מדגימה ומחדדת:

"חמותי באמת מאמינה בזה. היא חוסמת כל אפשרות לדבר רעה על אחד מבני המשפחה. גם אנחנו, הגיסות, לעולם לא מדברות אחת על השנייה. אם יש לנו משהו לא פתור בינינו, אנחנו מדברות על זה אחת עם השניה באופן אישי".

כשגיטל נשאלת על הסוד של קשר מוצלח שכזה בין חמות לכלה, היא משיבה: "היכולת של החמות להיות עמוד תמיכה בלתי נלאה, בשיתוף הדדי ובבניית אמון  היא המפתח להכל. התמיכה ההדדית יחד עם יצירת חוויות משותפות גורמות לקשר להתפתח. אני מאמינה שהטיפ לבניית קשר יציב וקרוב בין חמות לכלה הוא להיות שם כשזקוקים לך, לספר ולשתף בהמון דברים טובים ובעיקר להסתכל על הטוב שתמיד קיים".

כשהאמא משדכת

רעות הגיעה לבית משפחת צוברי בתור הקומונרית של עטרת, היישוב בו גרו. עוד מהרגע הראשון, היא מצאה חן בעיני שושי, אם המשפחה, בת 57, אם לארבעה וסבתא לשניים עשר נכדים, שנזכרת:

"ראיתי אותה מספר פעמים. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל היא הקסימה אותי והחלטתי לאמץ אותה אלינו. היא הייתה מגיעה אל ביתנו, ובשלב מסוים שמתי לב שמשהו קורה בינה לבין הבן שלי".

כששושי הבינה שאף אחד מהצדדים לא מעז ליזום את המהלך הבא, היא זו שעשתה זאת, ומאותו רגע נוצר בין רעות ובין בנה אורי קשר רומנטי. ולא רק בין שניהם – לאחר שנישאו, הקשר המיוחד שבין שושי ורעות, שהפכו לכלה וחמות, התחזק ועם הזמן ולמרות לא מעט פערים, הן הצליחו לרקום קשר קרוב ואוהב.

שושי: "בתחילת נישואיהם, הם היו גרים לידנו והייתי בטוחה שהקשר ביני לבין כלתי יהיה טוב, אך זה ממש לא היה כך. כמה שחשבתי שהשארתי את הבן שלי לידי, ושאני שידכתי לה את הבן שלי – הקשר בינינו לא היה פשוט. היה לנו קשה להכיל אחת את השנייה. פתאום הבנתי שהבן שלי כבר לא שלי. היו הרבה מאוד קשיים.

"היו בינינו גם הרבה פערים מנטליים שתפסו מקום נכבד יותר ויותר – היא כלה אשכנזייה ואני חמות תימניה, יש לנו אופי מאוד שונה. היא הייתה מאוד קרה ואני להפך, מאוד חמה. גם הגישות שלנו לגבי טיפול בילדים מאוד שונות. אבל, אהבתי אותה עד מאוד וניסיתי לגשר על הפערים, ולאט לאט למדנו להתגבר על הקשיים".

ובין לבין, היו גם לא מעט ריבים, כפי ששושי מתארת: "שתינו קרוצות מאותו חומר של להגיד את האמת בפרצוף, מבלי להתבייש. היינו מגיעות למריבות בטונים גבוהים מאוד וידענו לפרוק ולשתף ובעיקר לא לשמור בבטן. היה לנו פעם ריב גדול, שבו היינו מאוד נסערות והוא הסלים לאוקטבות גבוהות מאוד – אבל לאחר כחמש דקות, הכל הסתדר ודיברנו כרגיל. זה היתרון שלנו, לומר את שעל הלב ולאחר מכן להתפייס ולהתקדם הלאה", היא משתפת.

האחריות על טיב הקשר היא בסופו של דבר על החמות. החמות היא המבוגרת האחראית בסיפור. היא מקבלת את הכלה למשפחה והיא צריכה ללמוד להכיל אותה

הצד שלה

רעות צוברי, כלתה בת ה-33 של שושי, נשואה לאורי, ויש להם חמישה ילדים. היא משחזרת את תהליך ההיכרות, מזווית הראיה שלה, ככלה צעירה שנכנסת למשפחה חדשה:

"הגעתי לעטרת לפני 16 שנים, כקומונרית של היישוב. פגשתי את שושי לפני כן, בסמינריון של הקומונריות – היא הגיעה לבקר את הבת שלה שהייתה שם, ומהיכרות קצרה התגלגלנו לדבר ארוכות על הספסל שבחוץ. היה לי חיבור מהיר עם האישה הזו, שלא ניתן להסביר. ביום השני שהגעתי ליישוב כבר ישבתי לאכול איתה ביחד. היה לנו שיח מאוד טוב ונעים. מסתבר, שכשיצאתי משם, היא אמרה לכולם שאני אהיה הכלה שלה, עוד מבלי שהכרתי בכלל את אורי".

רעות מתארת שמהרגע הראשון שנכנסה לבית משפחת צוברי היא הרגישה בבית:

"מהרגע הראשון שנכנסתי אליהם, הרגשתי שאוהבים אותי ושמשרים סביבי אווירה נעימה וטובה. שושי היא אישה מאוד מאוד חמה ועוטפת ולכן, יכולתי לנהל אתה שיח פתוח, בלי לשמור דבר בלב. והמיוחדות הזו, שמאפיינת את כל המשפחה שלה, עשתה לי מאוד טוב".

הייתי בטוחה שבגלל שאנחנו מכירות הרבה זמן, לא יהיה לי קשה להשתלב ככלה, אבל המעבר לא היה חלק, וההתחלה הייתה קשה מאוד. הייתי נפגעת ממנה מהרבה דברים

למרות הקשר הקרוב והאוהב שנרקם בין שושי לרעות, המעבר שלהן להיות חמות וכלה לא היה פשוט, כפי ששושי תיארה, ורעות מצאה את עצמה מתמודדות אל מול קשיים רבים שלא צפתה לפני כן, למרות ההיכרות הקרובה. היא משתפת:

"בהתחלה, לא חשבתי שיהיה לי קשה להיות כלתה של שושי. היא מאוד דחפה אותי לצאת עם אורי, היא פנתה אליי רבות בעניין הזה, למרות שלא רציתי בכלל לצאת באותה התקופה – היא לא ויתרה, ודיברה עם אנשים רבים שישכנעו את שנינו לצאת. הייתי בטוחה שבגלל שאנחנו מכירות הרבה זמן, לא יהיה לי קשה להשתלב ככלה, אבל המעבר לא היה חלק, וההתחלה הייתה קשה מאוד. הייתי נפגעת ממנה מהרבה דברים".

במקום ההיכרות האיטית, הזהירה והמנומסת שמתנהלת לרוב בין כלה טריה וחמותה החדשה, הקשר שנוצר זה מכבר בין שושי ורעות, גרם לשושי להרגיש בנוח לחוות את דעתה ולהתערב, כאשר רעות בכלל שאפה לדיסקרטיות בכל מה שקשור לעולם הזוגיות שלה.

"בגלל שהיא הייתה רגילה לדבר איתי 'דוגרי', היא המשיכה לעשות זאת גם אחרי החתונה, אבל אני הרגשתי שזה יותר מידי בשבילי והרבה מדבריה התפרשו לי כחטטנות וכחדירה לחיים הזוגיים שלנו. היינו צריכות לסלול מחדש את הדרך אחת אל השנייה", רעות נזכרת. "היו לנו הרבה מריבות שהיום אנחנו צוחקות עליהן. היום, גם אם נתווכח על משהו, אני לא אצעק עליה ושתינו נשמור על כבוד הדדי. אנחנו מרגישות כבר הרבה יותר בנוח האחת עם השניה, צוחקות זו על זו ומתבדחות".

ההצגה חייבת להימשך

ובשבת אחת, הגיח רעיון מיוחד להפוך את הקשר שנרקם בין שתי הנפשות הללו למופע שלם, שבניצוחה של אורית הורוביץ שישו, נהפך למציאות.

במופע המשותף, שושי ורעות מעלות את הקושי שצף בקשר שבין חמות לכלתה. בבכי מהול בצחוק, הן נותנות הצצה ליחסים הנפיצים שבין חמות לכלה, מדברות על האפשרות לשקם אותם ולבחור אחרת ופורשות את השתלשלות האירועים שהביאה לקשר החם והטוב שיש להן היום.

רעות מספרת איך הכל התחיל: "לפני כמה שנים, בצהרי שבת, שושי ואני העלינו כל מיני זיכרונות מהעבר שלנו. גיסתי, ששמעה אותנו מהצד, אמרה שאנחנו חייבות להעלות מופע ביחד. באותו הרגע, הסתכלנו אחת על השנייה והבנו שיש בזה משהו. התחלנו לדבר על קטעים מהחיים שלנו שיכולים להיות מצחיקים וכשבעלי וחמי התעוררו משנת הצהריים, כבר הייתה לנו הצגה. היה ברור לנו שאנחנו יוצאות לדרך. נפגשנו עם הבמאית שלנו והפקנו הצגה על חמות וכלה – עם המון הומור, צחוק ורגש אנושי. ההצגה הראתה את העולם של החמות והכלה מנקודת מבט אחרת".

אבל שושי מגלה קצת יותר מאחורי הקלעים.. "הרעיון על המופע התחיל כשאני לא הרגשתי טוב ורעות גרמה לכולם להבין שלא כדאי לבוא אלינו לשבת, כי אני לא מרגישה טוב ואני התעצבנתי שבגללה הם כמעט לא באו לשבת משפחתית. במהלך השבת היה 'פיצוץ' בשולחן ושתינו התפרצנו אחת על השנייה. הבת שלי, שהתבוננה מהצד, אמרה שאנחנו לא נורמליות ושאנחנו חייבות לעשות מופע, שיראה את מערכת היחסים הזו. את המיוחדת שיש בינינו".

ההצגה רצה למשך מספר שנים עד שהגיעה הקורונה, ונגעה בכלות ובחמיות שהגיעו לצפות בה.

"קיבלנו פידבקים רבים. הרבה כלות באו אלינו ואמרו שבזכות ההצגה הן סוף סוף מבינות את החמות שלהן – פתאום הן הבינו שהבעל שלהן הוא גם הבן של החמות שלהן. יש בזה הרבה עומק והבנה לשני הצדדים המעורבים בכך", אומרת רעות, ומוסיפה: "גם החמות צריכה להבין, שעם כל הכבוד שזה הבן שלה, הוא גם הבעל של כלתה. ראינו בהצגה הזו שליחות של ממש".

"הגיעו אלינו סיפורי חמות וכלה רבים מנשים שצפו במופע שלנו. ובין רגע, הפכנו להיות יועצות לחמות וכלה", שושי מצטרפת. "חיפשנו בקטעים ספרותיים שונים מידע על הקשר המורכב שקיים בין כלה לחמותה, ולא הצלחנו למצוא דבר. לא היו אף כלים להתמודדות ואף התייחסות. זה חומר נפיץ שאף אחד לא רוצה לגעת בו, ואנחנו היינו לפתע, מקור לייעוץ ולמענה בנושא זה. סוף סוף מישהו נגע בזה ואם הצלחנו לעזור לחמות וכלה אחת- דיינו".

המתכון לקשר טוב

ואם תרצו לעבוד על הקשר שלכן עם החמות/ הכלה, קראו את השורות הבאות בעיון:

"הסוד בשינוי שעברנו, רעות ואני, היה שאני למדתי להכיל אותה וזה המוטיב שלנו לאורך המופע", מגלה שושי. "האחריות על טיב הקשר היא בסופו של דבר על החמות. החמות היא המבוגרת האחראית בסיפור. היא מקבלת את הכלה למשפחה והיא צריכה ללמוד להכיל אותה. הכלה מגיעה למשפחה שהיא לא מכירה, למנטליות שונה, שהיא לא בהכרח מסתדרת אתה. האוכל שונה, השפה שונה – בייחוד כשמדובר בעדות שונות. תפקיד החמות לחבק ולשמור על הכבוד של הכלה, אם היא רוצה קשר אתה. היא צריכה לגבות אותה כל הזמן. ואם יש לה משהו להעיר, אז מוטב שתגיד לבן שלה בשקט ולא לכלתה".

אבל, שושי מסייגת – אצלה ואצל רעות זה אחרת. הן פותחות את הכל ומטיחות זו בזו את כל שעל ליבן – וזה מקובל על שתיהן.

"הסוד לקשר קרוב זה פתיחות ושיח משותף", רעות מסכימה. "היכולת לא לשמור דברים בבטן. להגיד מה את שחושבים גם אם זה לא נעים. וכמו שחמותי אומרת, האחריות היא על החמות. כי באמת, לכלה שנכנסת למשפחה חדשה יש המון 'על הראש' מהרבה מאוד בחינות. היא טווה את החוטים הראשוניים של הקמת הבית שלה עם בן זוגה וגם את בניית הקשר שלה עם המשפחה הגרעינית והמורחבת של בעלה. אלו הרבה דברים חדשים שנמצאים על כתפיים מאוד צעירות, לכן החמות צריכה להיות מאוד רגישה ומכילה. היא צריכה לתת לכלתה את הזמן, לתת לה ולבעלה לחזק את הקשרים ביניהם. ואולי בעיקר להבין – הכלה לא לוקחת את הבן שלה. אסור לה להתערב, אלא רק להיות שם בלב פתוח, בלי העברת ביקורת. צריך לתת לזוג לעשות טעויות ואת הזמן לבנות את עצמם, וגם לשלוח הודעות, להתקשר ולשמור על קשר, במיוחד כשיש ילדים".

וגם לכלה יש הנחיות, בעיקר בכל מה שקשור לילדים-נכדים: "חשוב לתת לחמות את האפשרות ליהנות מהנכדים שלה – צריך לזכור שאצל סבא וסבתא לא מחנכים. אם סבתא אומרת משהו, צריך לכבד את זה. כדאי להרים טלפון לפני שבת ולהתעניין בשלומה. אלו הדברים הקטנים שמשנים", רעות סבורה, ומסיימת: "לגבר יותר קל בחיים כשאשתו ואמא שלו מסתדרות – כשהוא לא צריך להיות המתרגם, המוציא לפועל, המתווך בין שני הצדדים. צריך להבין שחשוב מאוד להשקיע בקשר הזה, הוא תורם לאווירה בבית, לקשר של הילדים עם הצד של אבא, וגם לזוגיות ולאווירה הרגועה בבית".

אפשר אחרת

לא כל יום אנו עדים לקשר כה קרוב כמו זה שנרקם בין נעמי לרות. רבים וטובים, הרבו לומר לנו ש'חמות וכלה' זה קשר שנועד לכישלון. ניתן לשמוע זאת בשיחות החולין בגן השעשועים, בזמן שהילדים מתרוצצים בין המתקנים השונים. ניתן לראות זאת, במפגשים המשפחתיים כשמתבוננים לעומק על הפרצופים של בני המשפחה ולעיתים, ניתן להבין זאת בין השורות. בנימת הטון, בתנועת הידיים ובמילים שעולות כשהשם 'חמות' או 'כלה' צף לאוויר.

ארבעת הנשים שלעיל נותנות לנו הצצה לעבר מציאות אחרת. מציאות שבה חמות וכלה הן דבר שהולך יחד. שחמות, עשויה להיות מקור לעוגן, תמיכה ויציבות. שכלה, יכולה להיות נעימה, קרובה ומשתפת. הסיפורים הללו מעוררים תהיה גדולה אחר אותן הדעות הקדומות והחוקים הלא כתובים עליהם גדלנו. ייתכן וסיפור הנאמנות והאהבה הקיים בין רות לנעמי, הוא לא דבר של פעם בחיים. ייתכן ובמאמץ משותף, אפשר לבחור אחרת.

(נשא – שבועות תשפ"ג)