סיור במהומות של לוד

אביחי טבק, תושב לוד וכתב שבתון, סייר ברחובות לוד במקביל למסע הלוויה של מוסא חסונה, ראה את הרכבים השרופים, ההמון המשולהב ומטחי האבנים ושוחח עם התושבים- גם אלו הערבים

האבן הראשונה נזרקה עלי מקצה הרחוב, בלי שבכלל התכוננתי לזה או שמתי לב ורק קול הניפוץ המבהיל על הקיר שלידי גרם לי להבין שאני תחת מתקפה. תוך שניות עפו באוויר עוד ועוד חפצים אבל בצעדים קלילים שהפכו מהר מאוד לריצה כבר התרחקתי מהצומת שבמרכז העיר העתיקה של לוד ועקפתי את קבוצת לוחמי היס"מ שעכשיו חצצה ביני לבין הפורעים הערבים.

דקה נוספת של הליכה קצרה והסדרת הנשימה וכבר הגעתי לחניית הבניין בו אני גר בשכונת רמת אלישיב בלוד.

לוד היא לא עיר גדולה במיוחד, אבל היא מחולקת לשכונות ואזורים שלכל אחד מאפיינים שונים ואופי אחר. כשבחדשות התחילו לדבר על "מהומות בלוד" קיבלתי מיד עשרות הודעות וטלפונים מחברים, קולגות ובני משפחה שהתעניינו בשלומי. באופן טבעי הסברתי להם ש"הבלאגן הוא לא אצלנו, הוא בעיר העתיקה של לוד ובשכונת רמת אשכול. כאן שקט", אבל למעשה, הבלאגן בהחלט היה גם "כאן". עשרות פורעים ניסו להתקרב אל שכונת רמת אלישיב בימים האחרונים ורק בזכות פעילות הגנה עצמית אזרחית של תושבי השכונה ומתנדבים מכל רחבי הארץ ובמיוחד מהשומרון ומבנימין הם נעצרו בקצה השכונה ולא פרעו בה ובתושביה.

אני מודה, ביום שני כשהתחילו המהומות בשכונת רמת אשכול עדיין לא הבנתי אל תוך איזה אירוע אנחנו נכנסים. כמו רבים בעיר עליתי גם אני אל גג הבניין שלי, מהגבוהים והבולטים בעיר, ותצפתתי אל עבר מוקדי המהומות – הדי הפיצוצים נשמעו מכל עבר ועתה, גם להבות גדולות ועמודי עשן שחורים ומצחינים התרוממו ממספר נקודות שונות בעיר. בהמשך הלילה כבר הגיעו גם אלי השמועות הראשונות על הירי שביצע תושב שכונה אחרת בעיר כהגנה עצמית, ירי ממנו נהרג תושב לוד מוסא חסונה שהשתתף במהומות.

 

מהר מאוד נורו לעברנו רימוני גז והלם והתחלנו גם אנחנו לדמוע, מתקשים לנשום, ומתאמצים לבלוע מעט אוויר בלי לחרוך את הגרון בגז

מהומות אלימות ולוויה

כבר בשעות הבוקר קיבלתי פניות מעיתונאים ואנשי תקשורת שביקשו ממני קצת הסברים על האירועים וחלקם גם ביקשו שאלווה אותם בסיור בעיר. בסופו של דבר היה זה אמיר בן דוד, כתב אתר "זמן ישראל" ולשעבר סגן עורך מוסף הארץ שהצליח לשכנע אותי להצטרף אליו לסיור שאת רגעי הסיום שלו כבר קראתם בפתיחת הכתבה.

בשעות הצהריים דפק בן דוד על דלת ביתי והפתיע אותי כשהגיע בדיוק בשעה שבה קבענו. רואים שהוא לא גדל בבני עקיבא. אחרי שיחת היכרות קצרה טיפסנו שוב לגג הבניין וערכתי לו סקירה מלאה על אירועי ליל אמש ועל יחסי הכוחות והשכונות בעיר, לאחר מכן נכנסו לרכב שלו והובלתי אותו בין הנקודות המשמעותיות באירועי הלילה האחרון.

אחרי סיבוב ארוך בין פגרי מכוניות מפוחמות, פחי אשפה מעשנים ורחובות זרועי אבנים ושברי זכוכית, ולאחר שהקשר ביננו קצת התהדק והתחמם הציע בן דוד הצעה חריגה שעד עכשיו אני לא בטוח למה נעניתי בחיוב – "מה אתה אומר, שנצטרף ללוויה היום?". באותו רגע לא התלבטתי והשבתי כן.

תחילה, הגענו לסוכת האבלים של משפחת חסונה. זו משפחה גדולה ומוכרת מאוד בלוד, עם עסקים רבים בעיר שרבים מתושביה היהודים וגם אלו בני הגרעין התורני קונים אצלם, או לפחות קנו עד השבוע, באופן קבוע.

הצגתי את עצמי כעיתונאי והתפנתי לשוחח עם מי שזיהיתי במקום כדמויות מרכזיות וגם עם חברי המועצה הערבים של לוד שהיו שם והכירו אותי. מדבריהם הבנתי בצורה מאוד ברורה – לאף אחד אין כוונה להרגיע את השטח, אנחנו צפויים למהומות אלימות עוד הערב, כבר במהלך הלוויה.

בעודנו ממתינים לשעת תחילת הלוויה, לרגלי המסגד הגדול של לוד במה שנקרה "משולש הדתות", מקום מפגשם של בית כנסת, מסגד וכנסייה מרכזיים ראיתי את אותם צעירים מתודלקים מגיעים עוד ועוד בהמוניהם. לבושים חולצות שחורות, מכסים פניהם במסיכות רפואיות – ולא מפחד הקורונה – ומתכוננים לשעת השין. עם הגעת הארון הפתוח ובו גופת ההרוג, עטופה בדגל פלסטין, מיד נשמעו שאגות הנקם. בקול קצוב הכריזו ההמון "ח'ייבר ח'ייבר יא יאהוד, ג'יש מוחמד סוף יעוד". עכשיו שוב שאלתי את עצמי, ולא בפעם האחרונה היום, האם החלטתי נכון כשבחרתי להצטרף לאירוע.

אחרי תפילה קצרה ושקטה נשמע האות ומסע הלוויה יצא לדרך.

ההמון לא הספיק להתרחק יותר ממאות מטרים בודדים וכבר נשמעו רימוני ההלם הראשונים שמתפוצצים לכיווננו. בתגובה, מטח של עשרות אבנים נזרק אל עבר השוטרים שככל הנראה עמדו במיקום שלא יכולתי לראות מהנקודה שבה עמדתי אני. צעקות וקללות הוטחו באוויר והלוויה, שהתחילה רגועה יחסית התפוצצה והפכה לאירוע האלים שעדיין לא ממש נגמר.

תוך שניות כבר זיהיתי אופנוע שהוצת ונזרק למרכז הרחוב. אחרי שעקפתי אותו המשכתי עם הצעירים הערבים אל עבר אחד הרחובות העוקפים כשפתאום שוב נעצרנו. סמוך לבית הכנסת דוסא שברחוב החלוץ המתינו קבוצה גדולה של כמה עשרות שוטרי סמ"ג שהתמודדו מול זריקות אבנים מצד משתתפי הלוויה. מהר מאוד נורו לעברנו רימוני גז והלם והתחלנו גם אנחנו לדמוע, מתקשים לנשום, ומתאמצים לבלוע מעט אוויר בלי לחרוך את הגרון בגז. בשלב הזה ניצלתי את הזהות הכפולה שלי והמשכתי, יחד עם אמיר, להתקדם אל עבר השוטרים ולהציג בפניהם תעודת עיתונאי – וכיפה שהיתה מונחת בכיס מכנסיי – כעדות להיותנו "משלהם".

עכשיו כבר מצאתי את עצמי במקום בטוח, אבל מעבר ל"קווי האויב". לחזור לבד לכיוון הרכב שחנה בחניית המסגד הגדול או לכיוון הבית שלי לא העזתי. בלית ברירה המשכתי לטייל ברחובות רמת אשכול עדיין תחת זהותי העיתונאית. במהלך שיטוטינו ראיינו לא מעט תושבים כשמכולם נשמעות תלונות זהות על ראש העיר, ה"מתנחלים" מהגרעין התורני, ועל איתמר בן גביר ש"בגללו יישפך פה דם". כמובן שלא נכנסתי עם אף אחד מהם לויכוח אבל קשה היה שלא להתרשם מהאמונה בצדקת דרכם. בין המרואיינים היה גם פתחי, רופא ילדים שעתה היה לבוש גם הוא חולצה שחורה ומסיכה, כמו רוב המפגינים "אני לא מצדיק אלימות, היא לא תביא אותנו לשום מקום. אבל הצעירים פה רוצים לצעוק. זו הצעקה שלהם. אחרת אף אחד לא שומע אותם. מה שאתה רואה פה" – פתחי הצביע על הצעירים לידנו שהשליכו בקצה קבוע בלוקים ואבנים ובמוטות ברזל המשיכו להרוס את קירות מוזיאון הפסיפס החדש בו השקיעו עיריית לוד ותורמים עשרות מיליוני שקלים – "זו שאגה. זו זעקה. זעקה למה? לשוויון. אנחנו לא רוצים שום דבר אחר".

 

במהלך שיטוטינו בלוד ראיינו לא מעט תושבים כשמכולם נשמעות תלונות זהות על ראש העיר, ה"מתנחלים" מהגרעין התורני, ועל איתמר בן גביר ש"בגללו יישפך פה דם"

תחת מתקפה

העניינים כבר התחממו. מסביבנו היו בעיקר רעולי פנים ואמיר ואני רק רצינו למצוא את דרכנו חזרה לשטח ידידותי. הובלתי את אמיר בדרכים אותן אני מכיר מימי שגרה ואיתנו צעד גם פתחי, תוך כדי שיחה ערה אך ידידותית.

בדיוק כשהתקרבנו מטרים בודדים מהרכב של אמיר זיהו אותנו כמה מהפורעים והחלו לצעוק. פתחי עוד ניסה להסות אותם ולהסביר להם ש"אנחנו איתו", עיתונאים. זה עזר בדיוק לחצי דקה. המשכנו להתקדם אבל עכשיו גם פתחי וגם מפגין נוסף הבינו את הרגישות והפצירו בנו להיכנס לרכב "ולנסוע מפה". המשכנו בנסיעה מפוחדת כמה עשרות מטרים עד שהגענו על יד בניין העירייה החדש של לוד – "סמל שלטון" ומוקד נוסף של המהומות. אמיר החליט שהוא רוצה להמשיך מכאן לרמלה לסקר את הפגנת הימין. אני העדפתי לחזור הביתה – אחרי הכל את שעת המקלחות וארוחת הערב של הילדים כבר פיספסתי אבל קיוויתי שלפחות אוכל להספיק לתת להם חיבוק גדול ונשיקת לילה טוב לפני שילכו לישון. בהחלטה של שבריר שניה פקדתי עליו לעצור בדיוק באמצע הצומת, זינקתי מהרכב ובצעדים בטוחים פסעתי לכיוונם של השוטרים המנומנמים שעמדו שם בקבוצה. שוב חשפתי את עצמי ולאיזה צד אני שייך… האבן הראשונה נזרקה עלי מקצה הרחוב, בלי שבכלל התכוננתי לזה או שמתי לב ורק קול הניפוץ המבהיל על הקיר שלידי גרם לי להבין שאני תחת מתקפה.

תוך שניות עפו באוויר עוד ועוד חפצים אבל בצעדים קלילים שהפכו מהר מאוד לריצה כבר התרחקתי מהצומת שבמרכז העיר העתיקה של לוד ועקפתי את קבוצת לוחמי היס"מ שעכשיו חצצה ביני לבין הפורעים הערבים.

דקה נוספת של הליכה קצרה והסדרת הנשימה וכבר הגעתי לחניית הבניין בו אני גר בשכונת רמת אלישיב. עליתי במהירות הביתה – אבל הילדים, הם כבר הלכו לישון…