האם יצליחו לחזור לשגרה מלאה בלוד?

בשוך המהומות – לכאורה, עד כמה תושבי לוד חזרו לשגרה מלאה? האם ניתן להתהלך ברחובות העיר ללא חשש? והיכן היחסים בין השכנים עומדים, כשחלק מהתושבים הערבים הסיתו לפגיעה ברכוש של שכניהם היהודים, איתם היו מיודדים? אביחי טבק יצא לבדוק

לפני קצת פחות מחודש, ביום ירושלים, הארץ סערה. בצעד שהפתיע רבים, גם אם לא את כל הישראלים, התצטרפו ערביי ישראל למחאתם של תושבי מזרח ירושלים נגד מה שהם מכנים גניבת הבתים בשכונת שייח' ג'ראח והפגיעה באל אקצה.

מתודלקים בהסתה ישירה של האימאמים המקומיים יצאו 'ערביי 48', כפי שהם נוהגים לכנות את עצמם, לגל של מחאות והפגנות שהתמקדו בכבישים הראשיים הסמוכים לערים הערביות ובערים המעורבות. כמו במחאות קודמות, גם הפעם מהר מאוד ההפגנה הפכה לאנרכיה וחופש הביטוי שניתן למפגינים הפך לחופש ליידות אבנים, להשליך בקבוקי תבערה לעבר בתים, להצית כלי רכב ולסכן חיים.

בלוד, התרכזו האירועים האלימים בשכונת רמת אשכול, שכונה מעורבת עם מיעוט יהודי של תושבים ותיקים, בעיקר מקרב עולי אתיופיה, ואיתם קהילה של עשרות משפחות דתיות וכמה עשרות סטודנטים של גרעין בני עקיבא.

"כבר בתחילת הארועים הבנו שיש פה משהו גדול יותר ממה שאנחנו רגילים אליו", מספרת מיכל אברהם, תושבת רמת אשכול. "מהר מאוד ההפגנה הסלימה והפכה לאלימה ממש אבל לקח זמן רב מאוד עד שלאזור הגיעו כוחות משטרה ראשונים ומצוידים שניסו להרחיק את המפגינים מהבתים. השעה כבר היתה מאוחרת והילדים ישנו אבל בשלב מסוים גם הם התעוררו מקולות הנפץ של רימוני ההלם והגז וההמולה שמסביב.

"פחדנו לעמוד בחלון ולהציץ החוצה, בטח לא לצלם, מחשש שיבולע לנו", היא ממשיכה. "התרכזנו בחדר פנימי וניסינו להרגיע את הילדים, שכבר ראו מהומות ושמעו לא מעט ירי בשכונה – אבל גם הם הבינו שמשהו פה חריג. בשלב מסוים ההמון החל ליידות אבנים ולירות זיקוקים בכינון ישיר לעבר כוח המשטרה שניסה לפזר או הפורעים וכל שנותר לנו הוא להביט מרחוק בשוטרים שנותרו ברחוב, כמעט חסרי אונים מול עוצמת האלימות". עד סוף הלילה נספרו עשרות מכוניות שהועלו באש, המכינה הקדם צבאית שבלב השכונה הוצתה גם היא, יחד עם התלמוד תורה הסמוך אליה. "חששנו גם לרכב שלנו, אבל למזלנו, או לפחות כך חשבנו באותו הזמן, השכן הערבי שלנו שמר עליו ולא נתן לפורעים לפגוע בו".

השכנים הלשינו והאוטו נשרף

אבל המזל לא האיר פנים למשפחת אברהם, לפחות לא עד כדי כך. למחרת, כשהתחדשו המהומות כבר לא היה מי שיגן על הרכב שלהם. אולי זה המשך ההסתה, אולי רגשות נקם על מותו של המפגין מוסא חסונה לילה קודם לכן כשניסה להשליך בקבוק תבערה, אבל ביום השני למהומות בלוד היה זה דווקא אותו שכן ערבי שרק ערב קודם עוד גונן על הרכוש של בני המשפחה ועתה היה זה שהוביל את הפורעים אל הרכב של מיכל שחנה ברחוב אלשווילי, ממש סמוך לשוק העירוני. שלוש שעות לאחר מכן הוצת גם הרכב השני של המשפחה.

"למחרת עוד דיברנו עם השכנים שלנו, צחקנו יחד על האירועים במין הומור שחור והם עודדו אותנו והציעו עזרה. אבל אחרי כמה שעות הגיעו אלינו סרטונים שצולמו בשעת מעשה ובהם רואים בצורה ברורה שאותם שכנים נחמדים, השתתפו גם השתתפו בהצתה", מספרת מיכל. "אחרי שחברה שלי עימתה אותם עם העובדות וסיפרה להם שאנחנו יודעים שהם היו שותפים להצתה הם הפסיקו ליצור קשר עין. נפגשנו יום אחר כך בחדר המדרגות ופשוט פסענו אחד מול השני בשתיקה".

איך את רואה את המשך החיים המשותפים בעוד חצי שנה, שנה?

"כרגע יש שתי אפשרויות – או שתחזור המשילות ואז נחזור לחיות בביטחון, או שלא. ואז עלולה להיות עזיבה של יהודים. בסוף לא כל מי שגר ברמת אשכול הגיע לשם רק בשם איזה אידיאל. יש כאן לא מעט זוגות שהגיעו לעיר ולשכונה פשוט כדי לחיות חיים שקטים ונעימים ורואים ברמת אשכול אפשרות ייחודית לדיור קרוב לאוניברסיטה או למקום העבודה במחירים של שכונת קרוואנים – בלב גוש דן.

"גם מי שהגיע לכאן שלא מאידיאל ציוני מיוחד, התחבר מיד לעשיה החברתית העניפה בשכונה – פרוייקט שיקום שכונות, שיפוץ וסיוד בתים וחצרות, 'שולחן השבת' שמארח עשרות משפחות מעוטות יכולת מדי שבוע, מועדונית ועוד ועוד. הגרעין התורני והתושבים החדשים שהגיעו בשנים האחרונות הם ה-מקור לפעילות חסד ורווחה בעיר. אבל בלי ביטחון בסיסי – הם לא יוכלו להישאר בלוד".

ואת מאמינה שזה יכול לקרות?

"זה צריך להיות רצון משותף. אם המשטרה והמדינה רוצים שיהודים ימשיכו לגור במרכז הארץ, 5 דקות דקות מנתב"ג, אז הם יודעים מה צריך לעשות. ואם לא – זה לא משהו שצריך למות בשבילו. לפני שבועיים היינו בסכנת חיים. גם הילדים שלי. וזה לא משהו שאני מוכנה לקבל שוב. המדינה צריכה לקבל את ההחלטה".

 

"הגיעו אלינו סרטונים בהם רואים בצורה ברורה שאותם שכנים נחמדים, השתתפו בהצתת הרכבים שלנו. נפגשנו יום אחר כך בחדר המדרגות ופסענו אחד מול השני בשתיקה"

ביקורת על מי שעזב

ומיכל לא לבד בתחושות שלה. בשיחות עם תושבים רבים בלוד, ולא רק משכונת רמת אשכול שהייתה ב"חזית", עולה שוב ושוב התחושה שהם חוו אירוע חריג – שישפיע על תחושת הביטחון שלהם ושל בני משפחתם לזמן רב קדימה. "לאחר אירועים טראומתיים מאוד נפוץ, אפילו לגיטימי, לראות מגוון של תגובות המוגדרות 'נורמליות במצב שאינו נורמלי'", מסבירה שני טבק, .M.D בטיפול באמצעות אומנות שהשתתפה במסגרות שיח עם נוער לוד בחודש האחרון, "אצל ילדים הרבה פעמים נראה היצמדות להורים, רגרסיה התפתחותית (כמו הרטבות למשל), חלומות, קושי בשינה ועוד, כשלרוב כחודש לאחר האירוע התגובות הללו חולפות מעצמן. במידה ולא, רצוי לפנות לעזרה מקצועית".

עוד מוסיפה שני לגבי האופן בו החברה והסביבה מקבלת את ההתמודדות עם האירועים ועם הטראומה: "במסגרת הסדנאות שערכנו עם תושבים בלוד היו בני נוער ששיתפו אותנו בתחושה מורכבת על כך שבשיא המהומות עזבו את לוד יחד עם בני משפחתם, דווקא בשעתה הקשה. מצד אחד ישנו הרצון להישאר עם הקהילה, בבחינת 'עמו אנוכי בצרה' ומצד שני רצון בביטחון אישי ושקט. בנוסף שמענו קולות בקבוצה שהגיבו בביקורת גלויה כלפי אלה שנסעו.

"חשוב לדעת שאנשים שונים מגיבים בצורה שונה, וישנם דברים שונים שעוזרים להם להתמודד ונותנים להם כח. שיח בנושא בין אנשים שונים כדוגמת מעגלי השיח שהיו בלוד בשבוע שעבר מאפשרים לשמוע דרכי התמודדות שונות, ולעתים לקבל רעיונות נוספים לדברים שיכולים לעזור. קבלה של דרכי התמודדות שונות היא חשובה ומאפשרת את תחושת השייכות לקבוצה שזה אחד הדברים המשמעותיים בתקופות קשות, ההבנה שיש כאלה שטוב להם להיות בעשייה ולעומת זאת יש כאלה שטוב להם להתרחק. מאותו מקום, חשוב שגם ההורים ישוחחו על הדברים על הילדים, כל אחד לפי גילו והבנתו, וישתפו אותם גם בתחושות שלהם על מנת שהילדים יבינו שהם לא חריגים בתחושות, וזה בסדר להמשיך ולחוות את האירועים ואת החששות, במידה, גם לאחר שהשטח כביכול נרגע".

 

"בני נוער שיתפו בתחושה מורכבת על כך שבשיא המהומות עזבו את לוד יחד עם משפחתם. ישנו הרצון להישאר עם הקהילה, ומצד שני רצון בביטחון אישי ושקט. שמענו גם ביקורת כלפי אלה שנסעו"

לא נסכים ל"טיפטופים"

"כולנו בטראומה. לא רק הילדים, גם המבוגרים. לוד אף פעם לא היתה מקום שליו ופסטורלי, אבל עוצמת האירועים והשנאה שהיתה בעיניים של הפורעים היממו את כולנו". את הדברים הללו אומר יואל פרנקנבורג, תושב שכונת נוה נוף שאף היה נוכח באותו הערב הגורלי בכיכר בה נהרג המפגין הערבי מוסא חסונה, בעת שאיים, יחד עם המון פורעים מוסת, לעלות אל בתיהם של תושבי השכונה ובידיהם אבנים ובקבוקי תבערה.

פרנקנבורג, איש חינוך, לשעבר רכז מחוז בתנועת בני עקיבא ומיסד ארגון "שלבים" הוא דמות מוכרת בקרב תושבי לוד ופעיל מאוד ברשתות החברתיות עם אלפי עוקבים. מאז פרוץ המהומות ממשיך ומעדכן פרנקנבורג את העוקבים שלו בזויות האישית שלו לדברים, מאיר את מה שדורש ביאור ומפריך את חצאי האמיתות ואי הדיוקים שמוצגים פעמים רבות בתקשורת, אם בכוונת מכוון ואם פשוט מחוסר ידיעה.

"לצערי אני שומע על מקרים פה בשכונה של הורים וילדים שחיים בחשש. ילדים שחזרו להרטיב בלילה, אלימות בתוך המשפחה ובין אחים ועוד סימנים מובהקים של טראומה. ילדים רבים חוששים לצאת לרחוב או לגן המשחקים כבעבר, ובמשפחות רבות ההורים החליטו שלא לאפשר לילדיהם להסתובב לבד ברחובות והוריהם מעדיפים לקחת אותם ממקום למקום ברכב".

 

"הורים וילדים חיים בחשש. יש ילדים שחזרו להרטיב בלילה, מגלים אלימות ועוד סימנים מובהקים של טראומה. ילדים רבים חוששים לצאת לרחוב או לגן המשחקים, ובמשפחות רבות אוסרים על הילדים להסתובב לבד ברחובות"

אבל בעוד יש מי שמדבר על הכלת האירועים ורצון עז לייצר שקט מלאכותי בכדי 'לחזור לשגרה', פרנקנבורג לא מוכן לשמוע על זה. "אי אפשר להסכים לכך שדין לוד יהיה כדין עזה. שנחיה תחת איום קבוע של 'טיפטופים' אלימים, פה זריקת אבנים, שם בקת"ב או נסיון דריסה ורק מדי פעם נתעורר כשערביי העיר יגדישו את הסאה. המדינה צריכה לטפל בעיר לוד בכל הכח והיכולת, להפסיק להתייחס לערביי לוד כאזרחים נורמטיביים ולהכניס לעיר רכזי שב"כ וכוחות שיטור מיוחדים ולעבור בית-בית לאתר כלי נשק לא חוקיים ולעצור עבריינים ומסיתים". "לא ייתכן", אומר פרנקנבורג, "שלתחנת המשטרה של לוד ושל מודיעין כח־אדם, סמכויות ויכולות זהות.

"כולנו רוצים לחיות בשקט ושלוה, זה נכון, אבל ה'שקט' כשלעצמו, כערך מוביל – הוא לא יהודי ולא נכון. צריך לחפש את האמת, את הצדק – וגם שקט –  בתנאי שהוא אמיתי וארוך טווח. אנחנו חיים בעיר מעורבת ונמשיך לגור זה לצד זה, גם אם בטווח הקצר הרגשות והכעס לא נותנים להחזיר את האמון בבני לוד הערבים, בטח שלא לחזור ולסחור איתם ביומיום כתמול שלשום, אזי בטווח הארוך אני מאמין שהיחסים יתחממו מעט, אבל לחזור אחורה אל הבוקר שלפני אירועי יום ירושלים תשפ"א – זה אי אפשר בשום אופן. נחצה פה קו אדום ואני לא רואה מצב שניתן לחזור אל נקודת ההתחלה. נצטרך להמשיך ולחיות זה לצד זה בצל זיכרון המהומות", הוא מאמין.