עד כמה אתם חיים בחיים?

פרשת שלח לך מסתיימת בפרשת ציצית, ומיד מתחילה פרשת קרח. לכאורה שני הדברים הללו רחוקים זה מזה ואין הסבר לסמיכותם. 'קדושים תהיו' מול 'כולם קדושים'. מה ההבדל בין הקדושה האמורה בפרשת ציצית לבין הקדושה בפרשת קרח? כהרגלנו, לאחר דיון קצר בעולמה התיאולוגי של ביתא ישראל נחזור לענות על שאלותינו.

כפי שציינתי בעבר, מתוך מחקרים שנעשו עד כה בתחום "ההלכה" האתיופית, עולה שקהילת "ביתא ישראל" לא הושפעה כלל ועיקר משינויי התפיסה המאפיינים את היהדות הרבנית. רוצה לומר, אצל "ביתא ישראל" קיימות מסורות המשקפות את המורשת המקראית ללא התמורות התלמודיות. דומני שהבנת המסורת התיאולוגית של "ביתא ישראל" יכולה להנהיר את ההבדלים הקיימים בתרבותם הדתית של "ביתא ישראל" ביחס לתרבות היהודית-דתית הדומיננטית בישראל. תודעת הכנעה, למשל, תפסה לה מקום מרכזי בתודעת התרבות הדתית של יהודי אתיופיה. המאמין  האתיופי נדרש, בניגוד ל"תודעה של כבוד", לחיות מתוך "תודעה של הכנעה". מהו בעצם ההבדל? "שתי התודעות מכירות בפער הקיומי שבין הא-ל לאדם, אך רואות אותו באור שונה… תודעה של כבוד מבקשת לגשר על הפער בינו ובין הא-ל ולהיות ראוי לפגישה עמו. לעומת זאת 'תודעה של הכנעה' מבקשת להדגיש את הפער הקיים בינו ובין הגדול ממנו. על ידי נחיתותו והשפלה עצמית הנחות מבטא את תלותו בזולתו. רק מתוך הדגשה של התלות הזאת זכאי הנחות לעמוד לפני הגדול ממנו" (ארליך, א', דרכי התפילה ומשמעותן בתקופת המשנה והתלמוד). לדידו של החכם האתיופי, במסגרת תפיסה זו האדם נתבע להאזנה, להקשבה לרציותיו, רגשותיו צרכיו ומאוויו של עצמו ושל הזולת, שלא כתפיסות דתיות סטנדרטיות.

נחזור לשאלתנו. הסבר אפשרי הוא, כי לפי "תודעה של כבוד" – 'והייתם קדושים'. קרח ועדתו טעו בטענה שלהם ש'כולם קדושים', אלא היו צריכים להקשיב לדרישה – "קדושים תהיו", כפי שכותב הרש"ר הירש "כל העדה כולם אינם קדושים כבר עתה. הם 'אנשי – קדש' – אנשים בעלי תפקיד קדוש… אך עדיין אינם 'קדושים'. אלא, עליהם לעלות ולהתעלות בלא הרף לקראת ייעודם הקדוש". או בלשונו של ישיעיהו ליבוביץ: "אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש – ולא היינו עם קדוש. בדברי משה אין הקודשה מוצגת כנתון, אלא כתכלית המחייבת חתירה עצומה ובלתי פוסקת". זה חשוב כל כך לתקופתנו דווקא על רקע שיח הזכויות ולא שיח החובות, שהצליח להשתלט על תודעתנו.

על פי תודעה של הכנעה הדרישה המובאת בפסוק 'קדושים תהיו', אף היא קשה ואינה מובנת, על רקע הבנת הפער האדיר בין האדם לקב"ה. שואלים חז"ל על הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא! בעוד שתודעה של כבוד תספק תשובה בהמשך" אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה". יש דרישה להידבק במידותיו של הקב"ה. זה דבר מקסים. והרי שתודעה של הכנעה איננה יודעת להשיב לשאלה זאת. כאשר שואלים את המאמין האתיופי 'מה שלומך?', התשובה בשפה האמהרית היא: אלנה Alene, ובשפה הטגרית: אלנה Alena, אבל באותה משמעות: "אני פה", או כפי שתרגם הרב ראובן יאסו: "עודני חי". תשובה זאת על פי תודעה של הכנעה מבקשת מאיתנו לקדש את הרגע. עכשיו ולא אחר כך, זה המיוחד. בתודעה של הכנעה המאמין מזהה את עצמו כחלק מהעולם ולא מחוצה לו. תודעה זאת יש בה להוביל את המאמין לעסוק במושגים שאבי שגיא מכנה "במשמעות בחיים" ולא בעיסוק "במשמעות החיים". במשמעות החיים המאמין שואל שאלות כמו; "מהי משמעות החיים?" –"מהי תכלית החיים?", "מהי סיבת קיומנו?", "מהו האדם?"; כלומר: לאיזו מטרה אנו קיימים? מה אנחנו אמורים לעשות עם החיים שלנו? איך נוצרנו? מהו טבענו? לעומת זאת, בחיפוש אחר "משמעות בחיים" המאמין מתמקד בשאלות כמו "מה עלי לעשות בתוך הקיום?", "כיצד עלי לצקת משמעות ותוכן לחיי הפרטיים?". אני פה ועודני פה זה.

תודעה של הכנעה, באופן פרדוקסאלי, מביאה את האדם האתיופי מתודעה מכווצת, וחרדה תדיר, לתודעה השרויה בשלווה עמוקה ומשוחררת לחלוטין מפחד. מתודעה שחיה וחווה את עצמה בצמצום – לתודעה שחיה וחווה את עצמה במלוא שלמותה. מתודעה שעוסקת בשיח של  זכויות: בשאלות על מהי האחריות של העולם ושל החברה כלפיי, לתודעה שעוסקת בשיח של חובות: מהי אחריות היחיד כלפי עצמו, משפחתו קהילתו ועמו. ראיתי פעם סטיקר שהיה כתוב עליו "א-לוהים קובע כמה שנים יהיו לנו בחיים, אבל כמה חיים יהיו בשנים – האדם הוא שקובע".

(קרח תשפ"א)