בני קורח לא מתו

בהיותו ילד קטן, למד דודי, ר' שמואל הכהן איש ירושלים, ילד קטן, בתלמוד תורה "עץ חיים". באחד הימים, בא לכיתה ראש הישיבה ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, כדי לבחון את התלמידים. "מה דינו של אדם שהחל לאכול סעודה שלישית בשבת שחלה בערב ראש חודש, וסיים אכילתו רק במוצאי השבת. האם עליו לומר 'יעלה ויבוא' ו'רצה והחליצנו' בברכת המזון, או לא?" . הילד הראשון התחבט בשאלה והשיב: 'עליו לומר גם וגם'. ראש הישיבה נענע ראשו בשלילה ופנה לתלמיד שישב לידו. "עליו לומר רק יעלה ויבוא". גם הפעם נענע ראש הישיבה ראשו לשלילה. משהגיע תורו של דודי, השיב על אתר: "ברור, זו מחלוקת", וזכה לברכתו של ראש הישיבה. "מכאן למדתי", אמר לימים בהומור, "שמחלוקת היא דבר טוב, ותמיד תהא אקטואלית".

ההיסטוריה מלמדת שמחלוקת ו"קורחיות" הן לא שם פרטי. הן שם משפחה, רבת פארות וגוונים, עלים ופרחים. "בני קורח לא מתו", ובעלי המחלוקת חיים ובועטים. דור דור ומחלוקותיו. או כפי שנאמר כבר במצרים: בני ישראל פרים – ורבים. רבים ומתקוטטים כל העת.

אכן, חכמים הבחינו היטב בין שני סוגי מחלוקת, ואף נתקשו בזיהוים: "איזוהי מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; איזוהי מחלוקת שלא לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו" (אבות ה, ב).

מעצם השאלה ("איזוהי") עולה שבשונה מדעה רווחת, ההבחנה בין שני סוגי המחלוקת ובטיבה המדויק של כל אחת מהן אינו פשוט ולא תמיד ניכר על נקלה. לא אחת, כלפי חוץ, עוטה החולק על שכמו אדרת אידיאולוגית וערכית, רצופת שיקולים מורכבים, טיעונים הגיוניים, רטוריקה גבוהה. אך לאמיתו של דבר מניעים את מחלוקתו טעמים פסולים ושיקולים זרים.

כפי שהעיר פרופ' גבריאל איזביצקי בספרו היפה, "עצת גבריאל", גם תשובתם של חז"ל אינה נותנת מענה ממשי לשאלה שטרדה את מנוחתם. אכן, מחלוקת לשם שמים היא "מחלוקת הלל ושמאי", אך כיצד נדע שהמחלוקת שלפנינו היא אכן כמחלוקת הלל ושמאי? ולהיפך: כיצד נאבחן מחלוקת שהיא כמחלוקת קורח ועדתו, שלא לשם שמים? וכי יש בידינו סימנים ברורים לאיתור מחלוקת "קורח ועדתו"?

לרוב, אותו קו דק ועדין בין שני סוגי המחלוקת צריך עיון. מקצת הפרשנים עמדו על אי הסימטריה שבין שני הסוגים: מחלוקת הלל ושמאי מייצגת ויכוח בין שני חכמים. לעומת זאת, מחלוקת שאינה לשם שמים לא הוגדרה כ"מחלוקת קורח ומשה" אלא כ"מחלוקת קורח ועדתו", ללמדנו שגם בתוך ה'עֵדה' פנימה, בעדת קורח, רבו המחלוקות הפנימיות, והייתה זו "מחלוקת לשם מחלוקת", לא לשם בירור האמת.

למען הסר ספק: "עדת קורח" לא הורכבה מאנשים פוחזים וריקים, אלא מ"נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שֵם" (שחז"ל זיהו אותם עם 250 "ראשי סנהדראות"(!), הבכירים שבשופטי ישראל).

ללמדנו שגם "אנשי שֵם", מנהיגים ידועים בציבור, רמי מעלה ורבי מוניטין, עשויים להיגרר על נקלה למחלוקת שאינה לשם שמים ולטבוע בבִיצתה העכורה.

זאת ועוד: מחלוקת החכמים הדגולים, שהייתה "לשם שמים", הצטמצמה רק ל"הלל ושמאי" שנהגו כבוד זה בזה (וכמאמר חכמים, נפסקה הלכה כבית הלל מפני שהקדימו דברי בית שמאי החולקים עליהם לדבריהם-שלהם, וגם בעת המחלוקת, נוחים וסבלנים-סובלניים היו). בחוכמתם כי רבה, מנעו אותה מלהתפשט הלאה גם  ל'חסידיהם', לכל בני 'עדתם'. לפיכך, למרות המחלוקות הקשות, בנושאים שברומו של עולם, לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הללו ולהיפך, אלא נהגו באמת ושלום, לקיים מה שנאמר (זכריה ח, יט) "והאמת והשלום אהבו" (ירושלמי יבמות א, ו).

לא כן מחלוקת "קורח וכל עדתו", שהתפשטה לעדה כולה, והייתה מלווה בגאווה והתנשאות ("ומדוע תתנשאו על קהל ה' "), עד שבניה החלו מריבים זה עם זה, ללא הפסק ולא תכלית. אפשר וסיבת המחלוקת המקורית נשכחה מזמן, אך "בני קורח" לא מתו, והם ממשיכים לריב ולהתקוטט. עד היום.

(קרח תשפ"א)