אביחי טבקליווי חולי סרטן, טיפול בפצועי והרוגי האסון במירון, ליווי מערך הקורונה מאיסוף הנתונים דרך החיסונים וליווי החולים – זהו רק חלק קטן ממה שעבר על משרתי השירות הלאומי השנה, שהייתה רצופת משברים ואתגרים. בתוך כל הכאוס שעבר על המדינה, בני ובנות השרות הלאומי אזרחי לקחו חלק ושירתו בחזית האזרחית של החברה בישראל. השבוע, חל שבוע ההצדעה לכבודם
כששמואל דיקשטיין (24, אשדוד) שמע לפני כחודשיים שמחפשים אחרי צוותים רפואיים ומתנדבים לאבטח את ההילולה השנתית של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון הוא לא היסס. דיקשטיין, בוגר ישיבה חרדית המשתייכת לחסידות ברסלב ראה בכך הזמנות פז להגיע חזרה להר ולחגוג בו ברוב עם אחרי שנה של הפסקה שנכפתה עליו בגלל הקורונה.
תחילת הערב נראה מבטיח. אלפי חסידים וסקרנים הציפו את ההר והשתתפו באירועים ובהדלקות השונות כשכל אותו הזמן דיקשטיין משמש כחוליית אבטחה רפואית באחת הנקודות המרכזיות בהר. מלבד מספר מטופלים שהתייבשו וילדים שחיפשו את הוריהם לא נדרש דיקשטיין לפעילות מיוחדת אך בינתיים נהנה מאווירת הקדושה הייחודית שעטפה את מירון. הכול השתנה באחת כשדיקשטיין וחבריו לצוות קיבלו קריאה בקשר להגיע לטפל בטריבונה שקרסה. עד מהרה הגיעו חברי החוליה הרפואית למקום ומיד הבינו את גודל הארוע. הם כרזו לאר"ן – ארוע רב נפגעים – ומאותו רגע לא הפסיקו לטפל בנפגעים הרבים בהם פגשו.
"איך שהגענו למקום ראינו את הלחץ והדוחק המטורף שהאנשים היו בו. עשרות אנשים שכבו, ישבו ועמדו אחד על השני נאבקים ממש על טיפת אוויר אחרונה ומנסים ללגום עוד מעט חמצן כדי להחזיק את עצמם בחיים", דיקשטיין מספר וניכר שההתרגשות מזיכרונות המאורעות הקשים עדיין לא חלפה.
"התחלנו למשוך את האנשים, אחד אחרי השני ותוך כדי התחלנו בביצוע פעולות החייאה ועיסויים באלו שאיבדו את ההכרה", הוא ממשיך. "עבדנו על אוטומט, בלי לחשוב בכלל, במשך דקות ארוכות. לא הייתה לי בכלל תחושת זמן או שניה לחשוב מה בעצם אני רואה פה. רק שעות אחרי שאחרוני הפצועים פונו התחלתי לעכל מה עברתי. כואב לי להגיד שלא את כל מי שטיפלנו בו הצלחנו להציל, אבל אני יודע בוודאות שיש כמה אנשים שהיום ממשיכים לדרוך על האדמה – בזכות אותן פעולות מצילות חיים שביצעתי באותו הלילה. זה סיפור גדול".
ודיקשטיין לא סתם נעזר בסופרלטיבים. אל השרות האזרחי במד"א הצטרף דיקשטיין לפני כשנתיים, כשהיה בן 23, נשוי עם אישה בהריון, מתוך מחשבה שהוא לא רואה את המשך דרכו בלימוד תורה יומיומי בישיבה, אך הבין שאם הוא חי במדינה הוא גם צריך לתת ולתרום חזרה, ולכן בחר במסלול של השרות האזרחי.
"ההורים שלי שרתו בצבא, אבל בסביבה שבה גדלתי והתחנכתי זה כבר פחות היה מקובל. יחד עם זאת, הרגשתי שאני לא יכול לעשות שקר בנפשי – ואם אני לא יכול ללמוד כל היום, אז אני חייב לעשות משהו, שיתרום לעצמי, למשפחה שלי ולעם ישראל", הוא מסביר.
"עשרות אנשים שכבו, ישבו ועמדו אחד על השני נאבקים ממש על טיפת אוויר אחרונה ומנסים ללגום עוד מעט חמצן כדי להחזיק את עצמם בחיים"
ואכן, במהלך השנה האחרונה ובמסגרת השירות הלאומי־אזרחי כחובש ונהג אמבולנס במד"א דיקשטיין זכה לתרום לא מעט ולהתמודד עם אתגרים רבים, בהם גם מבצע "שומר החומות" כשנדד בין זירות נפילות טילים תחת אש והן במסגרת המאבק בקורונה, עת שימש תחילה כאחד מראשוני הדוגמים של מד"א באזור הדרום, אחר כך עוזר מנהל מתחם הבדיקות המרכזי של מד"א באצטדיון טדי בירושלים ולבסוף כשלקח חלק במבצע החיסונים שסייע לישראלים להשאיר את הווירוס המדבק מאחוריהם.
צינור החמצן לחיים שבחוץ
מי שעוד לקחה חלק במאבק בקורונה היא גיתית שוורץ (18), בת שרות לאומי בעמותת עמינדב וחברת גרעין "צֳּרִי" שפועל בבית החולים תל השומר ומטרתו לסייע לחולים הקשישים והמבוגרים, אלו שבדרך כלל זוכים לפחות תשומת לב מצד המתנדבים ובני המשפחות (לעומת הילדים החולים, לדוגמא) ולתמוך בהם, לסייע ולהוות אוזן קשבת עבורם. את תקן הבוקר שלה מעבירה גיתית במחלקה הפנימית ט' בבית החולים, מחלקה שעם תחילת התפשטות הנגיף בישראל הוסבה גם היא להיות מחלקת קורונה. "בהתחלה הייתה אי ודאות גדולה סביב המחלה ואופן ההתמודדות איתה ולכן לא הרשו לנו להיכנס בעצמנו אל תוך המתחם המבודד", גיתית מספרת, "אבל במהלך העליה השנייה בתחלואה, סביב הסגר השני, כבר לא הסכמתי לוותר והתעקשתי מול האחראים עלי שיתנו לי להתמגן ולפגוש את המטופלים 'פנים אל פנים'".
"אתה צריך להבין", אומרת לי גיתית, "המטופלים במחלקת קורונה נמצאים שם כל היום לבד כמעט בלי קשר עם העולם החיצון ולכן אני ובנות השרות האחרות היינו עבור רבים מהם צינור החמצן לעולם שבחוץ, לעיתים, כפי שאמר לי אחד המטופלים – צינור חמצן לא פחות חשוב מזה אליו הם היו מחוברים על מנת להמשיך לנשום.
"הייתי נכנסת למחלקה לסבב פעמיים ביום, יושבת עם המטופלים, מדברת איתם. אפילו היינו צוחקים יחד. גם הצוותים הסוציאליים נעזרו בנו והיו נותנים לנו דגשים – 'היום תני יותר תשומת לב ל-א', הוא קצת נראה שפוף' או 'שבי יותר זמן עם ב' שמתחילה לפתח סימנים של תשישות ודיכאון'".
ואיך מתמודדת צעירה בת 18 עם המפגש באובדן של חיים? "זה באמת לא קל", עונה גיתית ונושמת עמוקות, "במיוחד זכורה לי אחת המטופלות, אישה צעירה יחסית איתה פיתחתי קשר עמוק אפילו יותר מהרגיל, שכל הזמן היתה מספרת לי כמה היא חוששת מהקורונה. באחד מימי חמישי אני כבר הייתי בבית כשקיבלתי ממנה טלפון מרוגש – כן, הייתי זמינה למטופלים באופן אישי 24 שעות – בו היא סיפרה לי שהוחלט להעביר אותה למחלקת השיקום, וקבענו להיפגש ביום ראשון כשאחזור לבית החולים ואבוא לבקר אותה ולהיפרד. אך לצערי, איך שהגעתי למחלקה בתחילת השבוע תפסה אותי האחות האחראית שידעה על הקשר המיוחד שנרקם ביננו וסיפרה לי שבלילה חלה הידרדרות במצבה של המטופלת – והיא נפטרה".
"אחרי שנתיים של שרות לאומי בבית חולים אני לא אותו בנאדם – יש מי שיגיד ילדה – שהייתי כשנכנסתי לכאן. התבגרתי וראיתי דברים, אבל כל הזמן הייתי תחת ליווי מקצועי של האחיות ואנשי העמותה שחיבקו אותי, היו לי לאוזן קשבת וסייעו לי לעכל ולאוורר את התחושות. ברור לי שבשנתיים בתל השומר התפתחתי ולמדתי המון על עצמי ועל העולם", היא מסכמת.
"אחרי שנתיים של שרות לאומי בבית חולים אני לא אותו בן אדם שהייתי כשנכנסתי לכאן. התבגרתי וראיתי דברים"
לוחמי החזית האזרחית
18,000 אלף מתנדבים לוקחים חלק במערך השרות הלאומי־אזרחי. אם בעבר היו אלה בעיקר בנות דתיות שמטעמי דת העדיפו שלא לשרת בצה"ל, הרי שהיום השרות הלאומי התרחב והפך לבחירה מודעת ומועדפת של יותר ויותר אנשים ומגזרים שלא יכולים לקחת חלק בשרות הצבאי ובמקום זה בוחרים להתייצב בחזית האזרחית ולהתנדב בשלל ארגוני הסיוע.
"אנחנו לא אוספים נתונים אישיים על המתנדבים והמתנדבות לשרות הלאומי אזרחי, אבל היום בערך 45% מהמתנדבים הן עדיין מתנדבות מטעמי דת, ואילו רוב המשרתים הם ערבים ודרוזים שרוצים לקחת חלק (כ-30% מהמערך), חרדים (1,300 משרתים) והשאר הם מה שאנחנו קוראים 'אוכלוסיות מיוחדות' – בעלי פטור משרות צבאי מסיבות רפואיות וכדו' שהתעקשו על תרומה לעם ולמדינה בדרך אחרת", מספר ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי-אזרחי, גוף רשמי שהוקם על פי חוק רק בשנת 2017 ומאגד את פעילות תשע עמותות השרות הלאומי השונות.
"בעוד חיילים המשרתים בצה"ל נהנים מהאתוס הצבאי המוכר, וזוכים לכבוד והוקרה באופן שוטף, הרי שבני ובנות השרות הלאומי, שנמצאים גם הם בחזית האזרחית ומתמודדים עם אתגרים וסכנות לא פחותות ואף משמעותיות יותר מהרבה חיילים, לא זוכים להוקרה מספקת מהחברה בישראל ולעיתים נאלצים ממש להתנצל או להתגונן על אופי השרות שלהם – על אף ש-100% מהמשרתים עושים זאת תחת החלטה התנדבותית מלאה ויכלו לבחור בשקט באפשרות לדלג על השרות – אבל בחרו שלא לעשות זאת.
"במהלך השנה האחרונה בנות ובני שרות לקחו חלק מרכזי בהתמודדות עם משבר הקורונה, אם זה בשרות בבתי החולים, במד"א, או במוקדי המידע ואיסוף הנתונים האזרחיים של העיריות השונות. בשנה האחרונה המשרתים תפקדו כחיילים לכל דבר וכל כך הם ראויים למלוא ההערכה", מחדד פינסקי.
"בשנה האחרונה בנות ובני שרות לקחו חלק מרכזי בהתמודדות עם משבר הקורונה; בבתי החולים, במד"א, או במוקדי המידע ואיסוף הנתונים. הם תפקדו כחיילים"
ואילו חברת הכנסת מיכל וולדיגר, שכיהנה בהתנדבות כיו"ר עמותת בת עמי עד מערכת הבחירות האחרונה מבקשת לשים את הדגש על האור וההתלהבות שמפיצים אותם משרתי שרות לאומי: "כאחת שמכירה היטב את העשייה המשמעותית של בני ובנות השירות הלאומי, אין לי אלא לקום ולהצדיע להם. מדובר בצעירות וצעירים שמקדישים את כל כוחם ומרצם למען מדינת ישראל ותושביה. כל אחד ואחת בתחומו ובדרכו המיוחדת. השנה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת במיוחד, ועל רקע זאת בלטה עוד יותר הנחיצות במתנדבי השירות הלאומי. בכל מקום בו יש צורך, תמצא בן או בת שירות, שיתנו מענה בעיניים בורקות".
"השנה האחרונה הייתה ועודנה מורכבת ומאתגרת במיוחד, ועל רקע זאת בלטה עוד יותר הנחיצות במתנדבי השירות הלאומי"
ואחרי הכול, אולי זה הקסם המיוחד של השרות הלאומי־אזרחי אותו אי אפשר לשחזר על ידי העסקת עובדים קבועים, מנוסים ככל שיהיו. "כשאני פוגשת ילד חולה סרטן או כזה שזקוק לאשפוז מיוחד אני לא רואה בו עוד מטופל או לקוח", מספרת שירה גלפרין המשרתת שנה שניה של שרות לאומי במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "אני רואה בו חבר שלי. חבר חדש שהכרתי עכשיו, כזה שהחברים הקבועים שלו לא יכולים להיות במחלקה לידו, אם זה בגלל חובת הבידוד והריחוק ואם זה פשוט כי החיים ממשיכים עבורם ולכל אחד יש את העיסוקים שלו, אבל בזמן שהוא פה איתי במחלקה – אני אהיה החברה הכי טובה שלו. אנחנו נשחק, נקשקש נתאפר ונעשה 'שיגועים'. אני פה כדי שהוא ישכח, ולו לכמה שעות שהוא בבית חולים. אני פה – רק בשבילו". וזו, כנראה, מסירות מסוג שרק כשבאים תוך רצון כנה לתרום ומטען ערכי מתאים – יכולה להתקיים.
