100 שנה לייסודה של הרבנות הראשית – מה גרם להקמת הרבנות הראשית אי אז בזמן השלטון הבריטי בארץ? מי התנגד להקמתה (ואלו לא היו החילונים) ומה היו סמכויותיה בהיעדר שלטון יהודי חלופי? מסע בזמן – 100 שנים אחורה
הרב שמואל כ"ץ, רב בתי ספר בירושלים וחוקר תולדות הרבנות הראשית

הרבנות הראשית, שנוסדה בט"ז באדר א' תרפ"א (1921), לא קמה באקראי. אירועים ונסיבות מדיניות, פוליטיות וחברתיות הביאו להקמתה. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בה הבריטים כבשו את הארץ מידי התורכים, ולאחר שבריטניה קיבלה מ'חבר הלאומים' את המנדט על ארץ ישראל, חלו בה שינויים חברתיים ופוליטיים. בכ"ד באלול תר"ף (1920), לאחר כינון שילטון אזרחי בריטי בארץ, מינה הנציב העליון הראשון בארץ, הרברט סמואל, ועדת חקירה במטרה לבדוק את מעמדו המעורער של 'החכם באשי' – ראש החכמים בירושלים בן העדה הספרדית, שקיבל, עפ"י צו מלכותי מקושטא, סמכויות רבות. בב' בכסלו תרפ"א (1920) קיבל הנציב העליון את מסקנותיה, לפיהן: א. יש לבטל משרה זו ולהקים רבנות ראשית לארץ-ישראל, שתורכב מ-6 רבנים גדולי תורה, 3 אשכנזים ו-3 ספרדים, אליהם יצטרפו 3 חברים חילונים (הכוונה, שאינם רבנים), כדי לסייע לה בעניינים ארגוניים. ב. בראש הרבנות הראשית יעמדו 2 רבנים ראשיים, שישאו את התואר 'רב ראשי', אחד אשכנזי והשני ספרדי שימשיך לשאת את התואר המסורתי 'ראשון לציון'. ג. הגוף הבוחר את המועצה יורכב מ- 2/3 רבנים ו- 1/3 נציגי הקהילות, כדרישת הרבנים.
מיד הוא מינה ועדה מיוחדת שהחלה בהכנות לוועידת היסוד שלה ולבחירת חבריה. הוועדה החליטה שרשימת הבוחרים תורכב מ-66 רבנים ו-34 נציגי ציבור של הערים והמושבות בארץ, הוועידה תתכנס בירושלים בי"ד-ט"ז באדר א' בבית היתומים 'ציון' שב'שכונת הבוכרים'. רבנות שכזו השתלבה בחזונו של הראי"ה קוק, רבה של ירושלים, ששאף לרבנות שכזו עוד בהיותו הרב של יפו והמושבות. הוא יהיה הדמות המרכזית בכינונה.
דרישת נציגי הציבור הלא דתי לצרף יועצים חילונים (לא רבנים) בעלי סמכויות למועצת הרבנות הראשית, כדי שיבטיחו שהיא תתאים את המסורת הדתית לרוח הזמן ולא תתערב בחיי הרוח והחברה של הפרט והכלל ביישוב היהודי בארץ גררה סערה
לקראת התכנסות הוועידה, התאספו בח' באדר א' רבנים מהקיצוניים שבירושלים בביתו של מנהיגם, הרב יצחק ירוחם דיסקין. הם החליטו שאסור להשתתף בבחירות לרבנות הראשית העלולה להביא לתיקונים בדת וכמו כן לקיים יום תפילה וצום בי"ג באדר א', ערב כינוסה של ועידת היסוד שלה. החלטות אלו התפרסמו במהרה בשלוש מודעות שנתלו ברחובות ירושלים. מול רבנים קיצוניים אלו עמדו בכל התקיפות הרבנים המתונים. אלה פעלו להקמת הרבנות הראשית בתקווה שזו תשקם את המעמד הירוד ביותר של הרבנות ובתי הדין בירושלים, שנפגעו קשות בשל סכסוכים בין העדות השונות בעיר ובתוכן, ובשל המשבר הכלכלי שפקד אותם במלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שהביא את הרבנים והדיינים בעיר עד פת לחם. הם פרסמו מודעות תמיכה בהקמת הרבנות הראשית וברב קוק ואסרו את הצום. המודעות שלהם נתלו ליד המודעות שנזכרו לעיל. ואכן, היו בתי כנסת בירושלים בהם המתפללים עמדו בתענית, אמרו סליחות ותקעו בשופר, ולעומתם היו בתי כנסת בהם שררה אווירת חג, התפללו בהתרוממות רוח והשיקו כוסיות יי"ש עם ברכת 'לחיים'.
הרב צבי פסח פראנק, מהבולטים ברבני ירושלים ומיוזמי הפנייה אל הרב קוק לחזור מלונדון לירושלים כדי לשקם בה את עולם הרבנות, היטיב לבטא את הציפיות של רבים בארץ מכינונה של הרבנות הראשית:
"רב טוב צפון ביחוד בסדור זה כלפי פנים. מי אינו יודע את התוהו-ובוהו השורר כאן בענין הרבנות, שהייתה לחומה פרוצה; כל מי שחפץ ליטול את השם 'טשיף רבי' בא ונוטל, ומלאכתו נעשית ע"י לבלרים ושד"רים המחזרים על כל ערי חוץ-לארץ ומפרסמים שמו בעולם…ואם הסידור הזה ישים קץ לכל ההפקרות הציבורית, ואם מכאן ולהבא תהיה הרבנות נבחרת ע"י הציבור, והיו עיניו רואות את מוריו אשר בחר בהם, ואשר הם אחראים לפני הציבור המקומי לכוון אליו ולטובתו את מעשיהם – כמה רב ערכו וכמה רבה התועלת הכרוכה בו".
בי"ד באדר א', יום פתיחת הוועידה, התפרסם בשבועון 'התור' של המזרחי, שחולק לבאי הוועידה, מאמר חשוב של הרב קוק בשם 'כבוד הרבנות', בו פירט את חזונו לגבי תפקידיה של הרבנות הראשית: "אם שאלת כבוד הרבנות היא שאלה חשובה בחיינו הכלליים, גם בארצות הגולה ובכל הזמנים, על אחת כמה וכמה כי שאלה זו דורשת תשומת לב מיוחדת פה בארצנו ובימינו… החזרת כבוד הרבנות, הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת: "ואשיבה שפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה" (ישעיה א, כו)".
הוועידה נפתחה עת נכנסו לאולם הנציב העליון, ה' סמואל, ופמלייתו. הרב קוק בדברי ברכה קצרים אמר, בין השאר: "היום הזה קטן עודנו – ושמו פורים קטן – נברך אותו בברכה הרגילה: 'זה הקטן גדול יהיה'. ויהי רצון שיהיה ליום גדול בדברי ימינו, יום אשר יתן כבוד ותפארת לעמנו וירומם את קרננו".
בנאומו בישיבה השנייה של הוועידה, הבהיר הרב קוק שהקמת הרבנות הראשית כעת היא רק תחילתו של מפעל גדול, כשתילת גרעין שיתפתח בעתיד וממנו יהיה ניתן לטעת כרם גדול: "אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת-חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות… עכשיו אנו באים לנטוע כרם ד' בירושלים. הכרם נטע לפעמים מגרעינים ולפעמים משתילים ומנצרים. חושבני שאנו צריכים עכשיו לנטוע את השתילה הראשונה, הגרעינים, כדי שיצמחו לנו נצרים שעל ידיהם יוכלו הדורות הבאים לנטוע כרם".

השפעה על כל תחומי החיים ביישוב
הרב קוק הביע את חזונו, שתפקיד הרבנות הראשית לא יצטמצם רק בענייני דת ובמתן שרותי דת, כפי שההנהגה הציונית ראתה את תפקידה, אלא היא תשפיע על כל תחומי החיים ביישוב כמנהיגה הרוחנית-דתית העליונה של היישוב כולו ושל כל העולם היהודי. דוגמה אחת קטנה, בעלת משמעות רבה, הוא נתן בנאומו בישיבה השלישית: "הכח הרבני הראשי שבארץ יהיה המרכז הדתי-רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות הראשית שבארץ-ישראל".

ויכוח סוער התקיים בישיבה הרביעית והחמישית, הסיבה לכך – דרישת נציגי הציבור הלא דתי לצרף 3 יועצים חילונים (לא רבנים) בעלי סמכויות למועצת הרבנות הראשית, כדי שיבטיחו שהיא תתאים את המסורת הדתית לרוח הזמן, תשנה את ההלכה בהתאם לתנאי הזמן (כפי שגם השלטון הבריטי דרש), ולא תתערב בחיי הרוח והחברה של הפרט והכלל ביישוב היהודי בארץ. דרישה זו נדחתה בתקיפות רבה על ידי הרב קוק, שראה בכך פגיעה קשה בסמכותה של הרבנות הראשית האמורה לפסוק רק על פי ההלכה המקובלת מדורי דורות. אלו מקצת מדבריו: "…אין אנו באים ליסד 'רבנות מטעם', אלא משאת נפשנו הוא סידור פנימי, כוח הממשלה המובטח אינו אלא כוח אחיזה. אסור להביט על הסתדרות הרבנות כעל פקידות רגילה…ואסור לנו לזלזל בכבודה, ולתת מקום להשפילה למדריגה נמוכה כזו של התרופפות מעמדה בחברה ע"י בחירות תכופות… אנחנו לא ניתן בשום אופן להכניס דינים חדשים לתוך השולחן ערוך שלנו. מוטב לנו שזרים ישפטו על פי דינים זרים, מאשר נשפוט אנו בעצמנו על פי דינים זרים…רצוננו להתארגן, להיות ארגון חי, כוח עובד, יחד עם כל הכוחות העובדים לתחיית האומה בארץ. אם הרבנות לא תיפגם בעיני הקהל ותהיה לכוח חשוב, תוכל לעזור הרבה לעבודת התחיה".
האסיפה כמעט התפוצצה. לבסוף הרב קוק הציע הצעת פשרה לפיה ליד מועצת הרבנות הראשית יוקם גוף של שלושה "שומרי דת ויודעי תורה", שייעץ לרבנים בשאלות של סדרים ותקנות שאין להם כל נגיעה לענייני התורה. הצעתו התקבלה פה אחד ובמחיאות כפיים. הרב קוק, הדמות המרכזית בוועידה, דיבר בה 17 פעמים! הוא לא נח לרגע. בחכמה ובסבלנות הצליח ליישב את כל ההדורים.
בט"ז באדר א', בסוף הישיבה השישית, בשעה 23:00, התקיימו הבחירות. שלג כבד ירד בירושלים, דבר זה מנע ממספר רבנים מלהגיע לבחירות. הרב קוק, שהיה מעומד יחיד לרב הראשי האשכנזי, נבחר פה אחד. בין המעומדים הספרדים התקיימה הצבעה חשאית, הרב יעקב מאיר נבחר לרב הראשי הספרדי, בקבלו 24 קולות, לעומת הראשון לציון, הרב חיים משה אלישר, ורבה של סלוניקי, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שקיבלו 12 קולות כל אחד. למועצת הרבנות הראשית נבחרו 3 רבנים אשכנזים: הרב צבי פסח פראנק, הרב יונה ראם והרב ירוחם פישל ברנשטיין, ו-3 רבנים ספרדים: הרב בנימין אלקוצר, הרב בן ציון אברהם קואינקה והרב אברהם פילוסוף.
כשהרב מאיר, שנכח רק בפתיחת הוועידה, הגיע לאולם, התקבל במחיאות כפים סוערות. הוא הודה לנוכחים על בחירתו. בנאומו העלה זכרונות מהשנים בהן היה רבה של סלוניקי וגעגועיו לירושלים והשווה את החיים הקשים בעיר תחת השלטון התורכי, כאשר נבחר לראשונה ל'חכם באשי' [בתרס"ו (1906)], לעומת מצבה כעת תחת מושל צדק בהשגחת ממשלת בריטניה. הרב סיים במסר לעתיד: על ראשי הדת להתעניין בכל הנוגע לעם ישראל, ולדרוש תמיד משפט צדק. נציין, שהרב מאיר לא השתמש בתואר המכובד, 'ראשון לציון', עד פטירתו של הראשון לציון המכהן, הרב משה חיים אלישר, בד' בשבט תרפ"ד (1924).

הרב קוק נשא את נאום הסיום של הוועידה. בדבריו הדגיש את תפקיד הרבנות הראשית בעת הזאת – להכניס את הנשמה למפעל ההולך ומתרקם ביישוב ולאחד את כל חלקי האומה: "המוסד הזה שאנו יסדנו כאן היום, מוסד הרבנות הראשית לארץ ישראל, הוא לפי שעה בבחינת גרעין שנזרע ורק בבוא היום יתן פירותיו. אבל, כבר מעתה בל נשכח, כי על הרבנות הראשית לאחד מסביבה את כל הכוחות העובדים והפועלים אשר ביהדות, למן עובדי האדמה בזעת אפיים וביגע כפיים עד עובדי ה' בקדושה ובטהרה. למן 'הפועל הצעיר' ועד החסידים יראי ה' אשר בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה בירושלים, המתפללים 'ותיקין' עם הנץ החמה. גם לאנשי דגניה ובלפוריה וגם לחכמי התורה אשר בירושלים, יש אוצרות של ברכה, וכח אחד מתמלא מחברו. וכולם כאחד צריכים להיות מכוונים לעבוד את ה' וישראל עמו. כל מיני שיתוף בעבודת אלקים אסורים לנו, רק שיתוף אחד הותר לנו והוא: "עבדו את ה' ואת ישראל עמו"! כל הכוחות בעמנו צריכים להתאחד למען ביסוס הקיים ובניית הנהרסות".
הרב קוק הביע תקווה ששני הנשיאים יעבדו יחדיו, שלא יהיה ניכר הבדל בין אשכנזי וספרדי, כך ש"גדול יהיה המקדש שנבנה בשתי ידים", וכן שהרבנות הראשית תצליח להתעלות מעל כל גוון מפלגתי ביישוב, תצליח לאחד אותו ולהשפיע על הליכותיו. בפנייה 'אל הקהל', שכתב כחודשיים לאחר הבחירות, עליה חתמו כל חברי מועצת הרבנות הראשית, הוא הדגיש את תפקידה של הרבנות הראשית:
"הרבנות המסודרת בארץ-ישראל יודעת שהיא הולכת להיות כח בונה את הארץ, כח מאחד את הפזור והנפרד בכל סיעותינו ומפלגותינו, כח מקרב ומלבב, כח תומך וסועד סעד רוחני ומוסרי, כח מעודד את כל כושל ומחזק כל יד רפה לאחוז בכל האמצעים היותר אפשריים להגדיל את כח בנין האומה בארץ במובן הרוחני ובמובן החמרי, ודואגת היא הרבנות הראשית, לסדר את כל הכח הרבני שבארץ-ישראל בצורה הגונה נאה והדורה, בצורה הראויה להיות כח פועל ובונה, לאחד ולקרב את כל מפלגותינו, לרומם את רוחם, לאחד את לבותיהם, ולקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים ולתורתנו הקדושה והנצחית".
הרב קוק והרב מאיר פעלו בהרמוניה וללא ליאות בארגונה ובביסוסה של הרבנות הראשית. תוך מעורבות בחיי הישוב, הם פסקו הלכות לפרט ולכלל והביעו את דעתם ללא מורא. שניהם הופיעו בטקסים הרשמיים יחד עם מנהיגי היישוב, ולעיתים אף נאמו בהם. הם פרסמו כרוזים והודעות לעיתונות בהם היתה התייחסות לאירועים החשובים בחיי היישוב והעם היהודי. הם כתבו מכתבים רבים בעניינים שונים, ליחידים ולמוסדות, בארץ ובתפוצות. הרבנות הראשית עוררה תקוות גדולות בין תומכיה, להרמת קרנה של הרבנות והגברת השפעתה על חיי היישוב, אך קשיים רבים, מבית ומחוץ, מנעו ממנה להגשים את חזונו של הרב קוק. מאידך גיסא היא עוררה גם התנגדות עזה מצד חוגים שונים ביישוב. בנוסף לכך ממשלת המנדט חזרה בה מהבטחותיה וקיצצה בסמכויותיה ולא דאגה לתקציבה, שהיה דל ביותר. הנהגת היישוב היהודי לא ראתה בעין יפה את מעורבותה מעבר לענייני דת והלכה. היא החזיקה מעמד ולא קרסה, למרות קשיים כלכליים וטכניים וההתנגדות לקיומה ולפועלה מצד גורמים שונים ביישוב, הרי זה בזכותו של הרב קוק, שבלט, בשל אישיותו המיוחדת, בין מנהיגי דור התחייה. הרבנות הראשית פעלה באחריות רבה עם הפנים לכלל ישראל. עצם קיומה מנע את כניסתם של גורמים שונים לניהול חיי הדת בארץ.