אסור להתבלבל כשכותבים תעודות

"כתיבת תעודות זה כמו מכונית שטסה על 300 קמ"ש וכל נגיעה קלה בהגה משפיעה כל כך"

אני מתחיל לכתוב תעודות. חושב איך למילים יש כוח ואיך אפשר דווקא בזום להעצים את התלמידים. להעיף אותם. לתת להם את התחושה שהם שווים משהו.

מעניין אם חבר שלי, המחנך, יילך גם בתקופת הקורונה למקווה לפני כתיבת התעודות כפי שהיה הולך תמיד. פעם שאלתי אותו אם הוא לא מגזים. הוא ענה לי שאם לכתיבת ספר תורה צריך ללכת למקווה ולטבול, לתעודות שכותבים אותן לא על קלף, אלא על נפשו של התלמיד – על אחת כמה וכמה.

אני פותח את בנק ההיגדים. מסתכל על היגד 35: "אין גבול ליכולת שלך, אלא רק הגבולות שאת מציבה לעצמך, כאשר את חושבת על מה שאינך מסוגלת", שהוא קצת שונה מהיגד 36: "תלמידה שמתנדבת תמיד לכל משימה".

בשבילנו המורים לפעמים מדובר רק במספרים. 35. 36. בשביל התלמידים מדובר בעולם מלא.

ונזכרתי איך שפעם אחת הייתי מפורק מעייפות ודחיתי את זמן כתיבת התעודות ובסוף הגיע הדד ליין והייתי חייב להגיש אותן וידעתי שאני חייב להתחיל במרתון של כתיבת תעודות. התחלתי להריץ תלמיד אחרי תלמיד אחרי תלמיד ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שהחדות שלי מתעמעמת ולא שמתי לב ובטעות החלפתי לתלמיד שלי שהגיע מבית מאוד מורכב בין היגד 88: "הנך משתדל ועושה כמיטב יכולתך", להיגד 68: "נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותם ולהתרכז יותר בשיעור".

אחרי חלוקת התעודות ביום שישי וכמה דקות לפני שבת אני מקבל ממנו סמיילי עצוב. לא הבנתי למה וגם לא הספקתי להגיב וככה נכנסתי לשבת.

במוצאי שבת הוא מתקשר אליי ואומר לי שהייתה לו שבת שחורה. שאלתי אותו – "למה, מה קרה?", הוא סיפר לי שהוא עשה עם ההורים שלו הסכם שאם הוא לומד כמו שצריך אז הוא מקבל הובר-בורד חדש.

"המורה, השקעתי את הנשמה שלי!" אמר לי ובכה: "לא הייתי יכול להשקיע יותר. תאמין לי".

"נכון", אמרתי לו ועדיין לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה ממני: "אז איפה הבעיה? קיבלת תעודה נהדרת!"

"לא!", אמר לי בקול: "כתבת לי"… ואז הוא הגיש לי את התעודה וסימן לי על מה הוא בדיוק מדבר: 'נתברכת ביכולות גבוהות. נסה לממש אותם ולהתרכז יותר בשיעור'.

"ההורים שלי כבר קנו לי את ההובר-בורד ואבא שלי אמר לי: 'מה אתה רוצה? אפילו המחנך שלך חושב שאתה יכול להשקיע יותר. תקבל את ההובר-בורד הזה רק אם תשקיע את כל מה שיש לך. זה בדיוק מה שסיכמנו. תשקיע את מה שיש לך ואז נביא לך את ההובר-בורד'".

ואז הוא הסתכל אליי ואמר לי: "שתדע שכל השבת הבית שלנו היה בפיצוצים ומרוב כעס אני לא אכלתי אפילו ארוחת שבת אחת עם המשפחה שלי, אלא אכלתי בחדר שלי".

הייתי בהלם. מה אני אמור להגיד לו? 'תקשיב, אתה ממש צודק, טעיתי פשוט בהיגד'?!

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי.

כמה כאב צער ועגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי מספיק מרוכז. וכן, רק אז באמת הרגשתי שכתיבת תעודות זה כמו מכונית שטסה על 300 קמ"ש וכל נגיעה קלה בהגה משפיעה כל כך.

ניגשתי אליו וביקשתי מחילה אמיתית. בערב התקשרתי להורים שלו וגם מהם ביקשתי מחילה אחרי שהסברתי את מקור הטעות.

הם סלחו לי. גם התלמיד הזה.

אבל הטעם החמוץ עדיין נשאר איתי בפה.

(בלק תשפ"א)