להשתחרר מאזיקי הדעות הקדומות

אחד מסוגי האזיקים הכבדים ביותר שקשה לנו להשתחרר מהם ביומיום הוא אזיקי הדעות הקדומות:

מחקר חדש שהתפרסם במגזין Social Psychological and Personality Science מראה שהדעות שלנו מתגבשות הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. ובאופן מדויק יותר – 33 עד 100 מילי-שניות, שזה בערך הזמן שלוקח לכם למצמץ.

במחקר, שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת יורק ובו השתתפו 126 סטודנטים, התבקשו המשתתפים לדרג את רמת האמינות, הסטטוס והמשיכה של תמונות פנים שהראו להם למשך 33 מילישניות, 100 מילישניות או 500 מילישניות. כל התמונות היו ניטרליות ועם שונות גבוהה ביניהן על מנת לא ליצור הטיה. התוצאות הראו שכבר בזמן החשיפה הקצר ביותר (33 מילישניות) השיפוטים היו אמינים ובהסתברות שאינה מקרית. זמני החשיפה הארוכים יותר הובילו לשיפור מועט בלבד בתוצאות (ע"פ כתבתו של אור יניר).

לפני שנתיים כשחינכתי כיתה ז', אמא אחת סיפרה לי שהילד שלה חזר עם מכה כחולה על הגב והיא ביקשה לבדוק מה איתו. בלי שום מילות נימוסין, בלי כלום, היא פשוט כתבה לי באחת עשרה בלילה (זו השעה שהיא פגשה את הבן שלה)- "ראית מה קרה לו?". ככה.

רציתי לכתוב לה: "גברת, בפעם האחרונה שבדקתי אני עוד לא עובד אצלך. אמנם אני מחנך, אבל גם למחנכים צריך לדעת איך לפנות". התלבטתי מה לעשות. בדיוק חבר שלי, מחנך מעל עשרים שנה בישיבה תיכונית במרכז הארץ סימס לי ושיתפתי אותו במתרחש. הוא אמר לי: "עזוב אותך! אל תענה! גם שולחת לך הודעה באמצע הלילה וגם לא אומרת שלום. למה שתענה לה?

יש הורים שצריכים שיציבו להם גבולות, אחרת זה פשוט לא ילך!".

תכל'ס, חשבתי שהוא צודק. יש דרך לפנות למורים, ואם אנחנו לא נעמוד על שלנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו. אבל, מצד שני היה פה גם את התלמיד שלי שלא אשם בכל ההתנהלות הזו. תלמיד שעבר חוויה שצריכה תיקון. רציתי לדבר איתו. לראות איך הוא מרגיש. מה הוא קשור להתנהלות של אמא שלו?

החלטתי בסוף להתקשר אליו. באחת עשרה בלילה. כל ההתנהלות עצבנה אותי מאוד אבל הרגשתי שזה לא יהיה פייר כלפי התלמיד שלי אם אחליט עכשיו 'לחנך' את אמא שלו. מה עוד שלך תדע מה עבר עליה היום ולמה היא הגיעה למקום הזה שהיא אפילו לא פותחת ב'שלום'. דיברתי איתו במשך עשר דקות. שאלתי אותו מי נתן לו את המכה. הוא שיתף והסביר ובסוף אמר לי: "המורה, תודה שהתקשרת".

אם רק היה יודע איזה דרמה התחוללה לפני שהתקשרתי. בשעה שתיים עשרה ורבע בלילה התקבלה עוד הודעה מאמא שלו. "מצטערת על השעה. פתאום תפסתי את עצמי שאפילו לא אמרתי לך שלום בתחילת ההודעה הראשונה ששלחתי. לא לעניין. היה לי יום קשה מאוד בעבודה ולא הייתי מאופסת. מקווה שתבין. תודה על השיחה".

כששאלתי את אחד מהמנהלים הוותיקים בשנת הלימודים הראשונה שלי איזה דבר חשוב יש לו לומר לי לקראת השיעור הראשון שלי כמחנך הוא אמר לי: "תזכור לדון לכף זכות את התלמידים שלך".

כשפגשתי אותו אחרי שנה ושאלתי איזה דבר חשוב יש לו לומר לי לקראת שנתת הלימודים השניה שלי, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי: "אתה זוכר מה אמרתי לך בשנה שעברה? אז תשתדל לדון לכף זכות גם את ההורים שלהם".

***

אז איך מגדלים גיבורים? קראתי את הסיפור הזה במגזין אפוק והביא אותו סא"ל במיל ירון בוסקילה:

הוא מספר שם שפעם אחת רועי קליין הי"ד (שקיבל את עיטור העוז על כך שקפץ על רימון והקריב את חייו בשביל להציל את חיי חייליו) הגיע לביתו מאוחר וכאשר הוא ניסה לפתוח את דלת הבית הוא גילה שהיא נעולה, ואף מפתח הבית הוכנס בצד השני שלה ולא אפשר לפתוח את הדלת עם מפתח. בשלב זה סביר להניח שכל אדם מן הישוב היה מצלצל ומעיר מישהו מבני הבית בכדי שיפתח לו והוא יוכל להיכנס ולישון. אבל מה עשה רועי קליין? פרש את המעיל הצבאי שלו ליד הדלת וכך הוא נרדם. בבוקר אמא שלו ראתה אותו ושאלה אתו מדוע הוא לא העיר אותה? רועי ענה בפשטות: 'ידעתי שאת עייפה ולא רציתי להעיר אותך'.

בניגוד לאנשים שאומרים מהשפה ולחוץ שהם אוהבים את המשפחה שלהם וחשוב להם לדאוג לה, רועי קליין היה אדם ישר שפיו וליבו שווים: אם הוא אומר שהמשפחה שלו חשובה לו, אז הוא גם מראה את זה בפועל.

יש הרבה אנשים שיודעים וכותבים אידאלים. מעטים הם האנשים שגם חיים אותם. יהי זכרו ברוך.

(פסח תשפ"ג)