לתת לתלמיד הלוואה בתנאים נוחים

    "קודם כל חיבוק ונשיקה. אחר כך נראה כמה יש בתעודה"

השבוע סיימו תלמידי היסודי את הלימודים שלהם והגישו את התעודות להוריהם, ונזכרתי איך לפני כמה שנים ניגש אליי אחד מהתלמידים שלי בהפסקה ורצה לדבר איתי ביחידות. הוא אמר לי שבעוד חודש מחלקים תעודות למחצית והוא ממש רוצה לשמח את אמא שלו והבטיח להביא לה תעודה טובה, אבל הוא יודע לפי הציונים שלו שהתעודה לא הולכת להיות משהו.

הכרתי את הסיפור של אמא שלו, אם חד-הורית שבעלה עזב את הבית והיא נשארה לבד עם הילדים, ופתאום מצאה את עצמה במציאות לא פשוטה בכלל מבחינה כלכלית, צריכה לזגזג בין כמה עבודות בשביל לפרנס את המשפחה.

העיניים שלו דמעו, נראה שהוא ממש רצה לשמח אותה. אבל מה ניתן לעשות? אני לא יכול לתת לו עשר בתורה אם הוא קיבל במבחן 70, או לתת לו תשע במשנה אם הוא קיבל 60. חוץ מזה, אנחנו רוצים גם לשקף לו את המציאות ובחיים, כמו שאנחנו יודעים – אתה זורע את מה שאתה קוצר. מצד שני, עומד לפניי ילד שמאוד אוהב את אמא שלו ורוצה לשמח אותה ואיך אפשר להשיב את פניו ריקם?

"תשמע" אמרתי לו: "מצד אחד אני לא יכול סתם להמציא לך ציון דמיוני שלא מגיע לך, ומצד שני אני רואה שאתה ממש רוצה לשמח את אמא שלך ואני מעריך את זה מאוד. אני פשוט אלווה לך ציון מהמחצית הבאה ואתה תהיה חייב לי. אתה תצטרך להשקיע הרבה יותר במחצית הבאה בכדי להצדיק את הציון שנתתי לך עכשיו 'על החשבון'. מתאים לך?"

"מה זאת אומרת להלוות? אני צריך כאילו לקבל מאה ועשר במחצית הבאה ואת הבונוסים אתה תוסיף לי כבר עכשיו?"

"בדיוק", עניתי לו: "זה יצריך הרבה השקעה מבחינתך. רק תן לי לפני כן לדבר עם המורים המקצועיים ולראות שהם גם מוכנים לסידור הזה."

דיברתי עם המורים המקצועיים שבהתחלה לא הבינו את המהלך אבל אחרי ששמעו את הרקע ואת הנכונות של התלמיד הזה להצלחה, הביעו את הסכמתם וכך היה: התלמיד הזה קיבל ציון אחד גבוה יותר כמעט בכל המקצועות והתחייב לפרוע את הצ'ק שקיבל במחצית הבאה.

כשקיבל את התעודה אורו עיניו. "אמא שלי תהיה ממש שמחה!", אמר לי בהתלהבות והוסיף: "המורה, אל תדאג, אני לא הולך לאכזב אותך."

בערב אמא שלו התקשרה אליי ואמרה לי בהתרגשות: "הילד שלי סיפר לי מה עשית בשבילו. שתדע שהתעודה הזו נותנת סיבה לקום בבוקר ולהמשיך לסחוב את החיים האלו לבד. אני מבקשת שתמסור את זה גם לשאר המורים".

למחרת בכיתה הוא היה כל כך מאושר וחבל שלא צילמתי את הפרצוף שלו כאשר סיפר לי בגאווה שאמא שלו שיתפה את שאר האחיות שלה בתעודה היפה שהוא הביא. רק מלראות אותו הזכרתי לעצמי למה נכנסתי למקצוע ההוראה הזה מלכתחילה.

אז במחצית הבאה הוא לא הצליח להשיג בכל הציונים מאה ועשר ולא תמיד קיבל את הבונוסים, אבל ראו איך שהוא התאמץ והוא הצליח לשפר בכמעט ציון אחד גם אצל המורים המקצועיים את כל המקצועות שהוא למד. אבל זה כבר מבחינתי רק הבונוס של כל הסיפור: העיקר מבחינתי זו האמונה העצמית שהובילה אותו לפסגות חדשות ותלמיד, ילד, שבסך הכול רצה לשמח את אמא שלו.

***

כשהייתי בכיתה ה' הלכתי בסוף חלוקת התעודות לבית של חבר שלי שאבא שלו היה פרופסור באוניברסיטת חיפה ואמא שלו מרצה בטכניון. הייתה לו תעודה מדהימה ובכל זאת הוא בכה כשראה אותה: "ההורים שלי ממש יכעסו עליי", אמר לי. רק כשראיתי את המבט המאוכזב של אביו מהתעודה שהביא הבנתי על מה הוא מדבר. במקום לקבל ראוי לשבח במתמטיקה הוא קיבל 'רק' טוב מאוד. מבחינתם זה היה נורא. "אבל למה לא ראוי לשבח?" נזף בו אביו בכעס. חבר שלי השתבלל לתוך עצמו, ואני רק זוכר איך שהבטחתי לעצמי שלא משנה מה, ככה אני לא רוצה להיות!

יום חלוקת התעודות הוא קודם כל הזדמנות שלנו ההורים להצהיר בפני הילדים שלנו: 'אנחנו אוהבים אתכם! ולא משנה לנו בכלל כמה קיבלתם…', כמו זוג החברים שלי שהיו מכינים ביום חלוקת התעודות לכל הילדים שלהם ממתקים עם תעודות הערכה, או במילים של חבר שלי שפיקד על כל ההפקה: "קודם כל חיבוק ונשיקה. אחר כך נראה כמה יש בתעודה".

(פנחס תשפ"א)