עו"ד דוד קורצוויילהדף היומי בהקשר אקטואלי – על פיזור הכנסת ועל עבודת הכהן הגדול (חלק ב') – יומא מט ע"א-ע"ב
לדאבון לב, חיים אנו כיום במציאות שבה מידי מספר חודשים מושבעת כנסת חדשה. התחלפותן התדירה של הכנסות מעוררת שאלה מעניינת בתחום המשפט החוקתי: מה דין חוקים שעברו בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת? האם הכנסת הנכנסת ממשיכה בהליך החקיקה ועוברת מיידית לקריאה שנייה, או שמא כל פיזור כנסת מוריד עימו לטמיון את כל הפעילות החקיקתית שבוצעה בכנסת היוצאת, אשר לא הבשילה לכדי חוק מוגמר שעבר בשלוש קריאות?
בדיני תאגידים, להחלפתם של בעלי מניות או של דירקטורים אין משמעות כלשהי בכל הנוגע להחלטות שקיבלה החברה. נקודת המוצא היא שהחלטת חברה שייכת לגוף הקרוי "חברה בע"מ" (או לכל אישיות משפטית אחרת כגון עמותה, אגודה שיתופית וכדו') ולא ליחידים המרכיבים אותה. לכן, החלטת האסיפה הכללית של תאגיד אינה נחשבת כהחלטה פרסונאלית של בעלי המניות שהצביעו עבורה, וממילא אין משמעות להתחלפותם. עקרון זהה קיים בהלכה ביחס לגוף הערטילאי המכונה "ציבור". בדיני קורבנות יש הבחנה בין קורבנות יחיד לבין קורבנות ציבור. קורבנות החלים על הציבור, נרכשים מכספי הציבור שמקורם בכספי מחצית השקל שנאספים מכל אדם. מבנה זה יוצר בעיה מרתקת: על פי ההלכה (רמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין פ"ד, ה"א), קרבן חטאת שמתו בעליו – ימות. כשם שיש דין קרבן חטאת ליחיד, כך יש דין קרבן חטאת לציבור. כך לדוגמא מידי ראש חודש היו מקריבים במקדש 'שעירי ראש חודש" שהם למעשה קורבנות חטאת של הציבור. כיון שבאופן טבעי מידי חודש נפטרים אנשים, יוצא ששעירי ראש חודש נרכשו מכספים של אנשים שחלקם כבר אינם בחיים. לכן, לכאורה צריך היה לחול הדין של "חטאת שמתו בעליה תמות". אם אכן כך הדבר, לא ניתן היה להקריב שעירי ראש חודש, שהרי תמיד חלק מבעלי הקורבן כבר אינם בחיים. עולה אפוא השאלה הכללית: כיצד אפשר להקריב חטאות של ציבור, הרי תמיד יתברר שמדובר בחטאת שמתו בעליה ודינה מיתה?!
הגמרא בהוריות (ו',ע"א) מתייחסת לשאלה זאת ומשיבה שדין חטאת שמתו בעליה חל רק ביחס לקרבן של יחיד אך לא על קורבנות ציבור. הטעם לכך נעוץ בטענה שיחיד אמנם מת, אך "אין ציבור מתים". לפי תשובת הגמרא, ה"ציבור" כמוהו כחברה בע"מ, מעין אישיות משפטית הנבדלת והמובחנת מהיחידים המרכיבים אותה. לפיכך יכולים היחידים להתחלף, כשם שבעלי מניות בחברה מתחלפים, אך החברה כחברה נותרת על כנה; בה במידה גם הציבור כציבור נותר על כנו. פטירת מי מיחידי הציבור לא תהפוך את קורבנות הציבור כקורבנות שמתו הבעלים שלהם, שהרי הבעלים של קורבנות הציבור הם אותו גוף הנקרא "ציבור" ולא אוסף דווקני של אותם יחידי הציבור, תורמי מחצית השקל.
ובחזרה לכנסת: המצב החוקי הוא זה: עם כינונה של כנסת חדשה, כל החקיקות הבלתי גמורות של הכנסת הקודמת ירדו לטמיון. כדי לפתור זאת חוקקו "חוק-רציפות" המאפשר לממשלה ולוועדות הכנסת, בתנאים מסוימים, להכריז על רציפות בין הכנסת היוצאת לכנסת הנכנסת, ובכך להימנע מהצורך בחזרה על כל שלבי החקיקה שכבר בוצעו בכנסת היוצאת. פרוצדורה זאת היא החריג לכלל שלפיו אין רצף בין הכנסות. מציאות חוקית זאת מעלה מספר שאלות: מדוע חוק שחוקקה כנסת קודמת, לאחר שהתקבל בשלוש קריאות, ייוותר על כנו גם לאחר פיזורה? ושאלה נוספת: במה שונה הכנסת מחברה בע"מ? החלטה שהתקבלה ע"י חברה בע"מ, תיוותר על כנה גם אם יתחלפו כל בעלי המניות. מדוע אם כן החלטת הכנסת שאישרה חוק בקריאה ראשונה, שכמוה כהחלטה של חברה בע"מ, אינה נותרת על כנה במקרה של חילופי חברי כנסת?
כדי להשיב על כך נידרש לדף היומי ולעבודת הכהן הגדול בבית המקדש, שמהם נוכל להבין עקרונות ואבחנות הקיימים גם במשפט המודרני, והבאים לידי ביטוי גם בחוק הרציפות של הכנסת.
אבקש להסביר זאת מתוך דינים הקשורים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (*).
ביום הכיפורים אמור הכהן הגדול לבצע מטלות רבות במקדש, המכונות "סדר העבודה". לכהן הגדול ממונה סגן שתפקידו להחליף אותו, אם חלילה הוא ימות או יטמא ביום הכיפורים. הגמרא דנה בשאלה: במקרה של פטירה שכזאת, הנעשית באמצעו של יום הכיפורים, האם הכהן המחליף ימשיך את "סדר העבודה" מאותה נקודה שאליה הגיע הכהן שמת, או שמא יהיה עליו לחזור על עבודות שכבר בוצעו? במינוח משפטי מודרני, שאלת הגמרא היא מה הם כללי הרציפות בעבודת הכוהנים הגדולים ביום הכיפורים?!
לגמרא ברור שהכהן המחליף לא אמור לחזור על כל העבודות מתחילתן. שאלת הגמרא מתייחסת רק לשני מצבים: האחד, כאשר הכהן המקורי שחט את פרו של הכהן הגדול ונפטר עוד טרם הספיק להזות מדמו בקודש הקדשים. על כך שואלת הגמרא: האם יוכל הכהן המחליף לקחת את הדם הקיים ולהזותו, או שמא יהא עליו לשחוט מחדש פר נוסף? השאלה השנייה מתייחסת לדין הַחֲפִינָה של הקטורת. ביום הכיפורים, על הכהן להקטיר קטורת בקודש הקודשים. לשם כך עליו למלא את חופניו בקטורת, להניחה במחתה, לקחת מחתה נוספת של גחלים, להיכנס עם שתי המחתות לקודש הקודשים ואז להקטיר את הקטורת. הגמרא שואלת: מה הדין במקרה שהכהן המקורי חפן את הקטורת והניחה במחתה, אך נפטר בטרם הספיק להכניסה לקודש הקודשים, האם הכהן המחליף יוכל להכניס את החפינה הקיימת או שמא יהא עליו לחזור על פעולת החפינה?
תשובת הגמרא וההלכה אינן זהות בשתי השאלות. ביחס לפרו של הכהן נפסק כי הכהן המחליף לא יחזור לשחוט פר. לעומת זאת, בשאלת החפינה תלתה הגמרא את ההלכה בשאלה ההלכתית: האם קיים לכהן שנותר בחיים חיוב לחזור ולחפון שוב את הקטורת בעודו בקודש הקודשים. לפי הגמרא אם אין חובה לחפון שנית, אזי הכהן המחליף אינו חייב לחזור על החפינה הראשונה, אך אם יש חובת חפינה שנייה, אז הכהן המחליף חייב לחזור אף על החפינה הראשונה.
מעבר לדיון הפורמאלי שבסוגיה, ניתן לאתר את העקרונות הרעיוניים העומדים בבסיס הלכות אלו ולנסחם באופן הבא: מי שפועל מטעם אישיות משפטית או מוסד מסוים, מצוי במציאות דואלית. יש פעולות המשויכות אליו אישית. אך יש פעולות, שחרף זאת שהוא מבצען אישית, הן לא תיוחסנה לו אלא לגוף שבמסגרתו הוא פועל. בסוגיית הרציפות ההבחנה היא בין פעולות ביניים לא סופיות לבין פעולות סופיות. הכהן הגדול הוא גילום של מוסד "הכהונה הגדולה" אך הוא גם אדם פרטי המתפקד ככהן גדול. כל עוד הכהן הגדול לא סיים עבודה מסוימת, אזי מה שעשה מיוחס אליו אישית. רק בסיומה של העבודה, תיחשב היא כעבודה שבוצעה ע"י "הכהונה הגדולה". לכן במקרה של פטירת הכהן לא יהיה צורך לחזור על עבודות מוגמרות שכבר בוצעו. שהרי, ביחס לעבודות אלה, "הכהונה הגדולה" כבר סיימה אותן.
בבית המשפט העליון (בג"צ 653/79) נדון המקרה הבא: שר התחבורה חתם על תקנה, לפיה לא יותר שימוש ברכב ציבורי שגילו מעל 10 שנים. עוד טרם פרסום התקנה ברשומות התחלף שר התחבורה, והיא פורסמה ברשומות רק בעת כהונתו של השר החדש. בעלי כלי רכב ציבוריים שנפגעו מהתקנה עתרו לבג"ץ לשם ביטולה. פרקליט העותרים העלה שלל טענות וביניהן את הטענה הבאה: כל עוד התקנה לא פורסמה בתקנות היא אינה מעשה גמור, ומשהסתיימה כהונתו של השר שחתם על התקנה, הפכה היא לאות מתה. לפיכך, אין בכוחו של השר המחליף להמשיך ולהתבסס על דבר חסר תוקף. בית המשפט לא שלל את הטיעון העקרוני, אלא שסבר שחתימה על תקנה היא מעשה מוגמר ולא מעשה חלקי. לגישתו, הפרסום ברשומות נועד לתת פומבי למעשה מוגמר, ואין בפרסום עצמו משום השלמת מעשה ההתקנה. לפנינו אפוא דיון בשאלת סיווגה של פעולה, האם היא מוגמרת או לא. סיווג זה הוא קריטי לשם הכרעה בשאלת הרציפות.
בכך בדיוק עסקה הגמרא ביומא! שאלותיה עסקו רק בבעיית הסיווג. הגמרא הסתפקה בשאלה: האם שחיטת הפר או חפינה ראשונה הן פעולות מוגמרות או שמא הן חוליות בפעולות לא גמורות. היה מקום לחשוב ששחיטת פרו של הכהן הגדול אינה פעולה מוגמרת כל עוד לא הוזה דמו, שהרי עיקרו של קורבן הוא שמזים את דמו. לכן שאלה הגמרא: מה דינו של כהן מחליף עוד טרם הזאת הדם. ביחס למצוות חפינת הקטורת, הגמרא קבעה את הקביעה הבאה: אם בהתאם לדיני החפינה יש צורך בחפינה נוספת בקודש הקדשים, אזי ברור שהחפינה הראשונה לא הייתה פעולה מוגמרת של "מצוות חפינה". ממילא, בפטירת הכהן הגדול נותרה ל"כהונה הגדולה" חובת החפינה. ברם, אם אין חובת חפינה שנייה בקודש הקודשים, הרי שמוכח מכך שהחפינה הראשונה מיצתה את חובת החפינה, והיא פעולה מוגמרת, ולכן חפינה זאת נחשבת כחפינה של "הכהונה הגדולה" שלא יהיה צורך לחזור עליה.
עקרונות אלו חלים במלואם גם בדיני הרציפות של הכנסת; חוק שחוקק בשלוש קריאות בכנסת אחת, הוא דבר מוגמר המשויך לגוף המוסדי ששמו "הכנסת". במצב זה שינויים פרסונאליים אינם רלוונטיים. לעומת זאת חוק שעבר רק קריאה ראשונה אינו מוגמר. הוא מתייחס לפעולה של יוזמי החוק שהם גוף פוליטי; אין זה מעשה של הכנסת ככזאת אלא מעשה של יחידים. לכן במקרה של פיזור הכנסת פעולות לא מוגמרות אלו, שלא הגיעו לכלל פעולה של הכנסת כמוסד, יימוגו וייעלמו. בשל כך יש צורך בחוק רציפות ש"יציל" את הקריאות הראשונות ואשר בלעדיו דינן להיעלם.
נמצאנו למדים שאף דיונים מתקופת הגמרא, שעניינם בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, הם רלוונטיים ואקטואליים גם כיום בסוגיות מעשיות בחיינו.
(*) תודתי למשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס), השופט חנן מלצר על הערותיו ותרומתו לגיבוש רשימה זאת. השופט מלצר, הוא הפרקליט שהעלה את הטענה בבג"צ 653/79 הנזכר, שנים רבות לפני מינויו כשופט בית המשפט העליון.
(בהעלותך תשפ"א)
