הקוצים שיש במקרא

הממצא הבוטני-ארכיאולוגי מראה דמיון רב למציאות בשדות שעובדו בשיטות חקלאיות מסורתיות עד המחצית הראשונה של המאה העשרים

לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם (במדבר לג, נה)

הקב"ה מזהיר את בני ישראל שאם שלא יורישו את עמי הארץ לחלוטין, אז הנשארים מהם יגרמו לתקלות ובעיות קשות: "וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). גם יהושע בן נון חוזר על אזהרה זו: "וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד-אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יהושע כג, יג).

המונח "שִׂכִּים" הוא קוצים, כך גם בערבית "שוכּ" (شوك). מכאן המונח "משוכה" (משלי, טו, יט), גדר קוצים סבוכה. אחד מהצמחים הקוצניים ששימשו לכך היו הסירים (אולי סירה קוצנית):  "לכן הנני שך את דרכך בסירים, וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא" (הושע ב ח; נחום א י).

ה"צְנִינִם" התפרשו אף הם על פי המקבילה לשיכים, למיני קוצים בעלי חוד דוקרני ובהשאלה לכלי נשק חדים, כמו חצים קטנים (על פי השבעים). אולם על פי השוואה לפסוקים אחרים במקרא מדובר בסוג של מלכודת: "צנים פחים בדרך עקש" (משלי כב ה; איוב ה, ה). יתכן שהמונח "צִדֵּיכֶם", הוא מגזרת צד, לשון מארב ולכידה.

הסכנה הראשונה מפני עמי הארץ הנשארים היא פיסית; הם עלולים למרר את חיי בני ישראל, להוות מטרד כקוץ המנקר את העין, מכאיב ומהווה מכשול קיומי. משמעות המשל היא שאם אדם אינו מטפל היטב בשדהו ואינו עוקר לחלוטין את העשבים השוטים והקוצים (בראשית ג, יח), סופו שצמחיה מזיקה זו תשתלט ותדחק את צמחי התועלת. והנמשל הוא שיש לבער את האדמה מהקוצים, שהם סמל לשממה חורבן: "קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם" (הושע י, ח).  אולם הסכנה מעמי הארץ הנותרים היא גם רוחנית. הם עלולים כביכול לסמא את עיני בני ישראל ולהחטיא אותם בתרבותם וללכוד את נפשם בפולחניהם (שמות כג, לג).

מתוך כמאה שמות צמחים הנזכרים במקרא, כעשרים מהם צמחים קוצניים. מהם שמופיעים כשמות קיבוציים וגם כשמות ספציפיים, כגון: דרדר, חוח, סרפד, ברקנים, סירים. פעמים שהשמות של הקוצים ושאר הצמחים הרעים מופיעים בזוגות, כגון: 'קוץ ודרדר' (בראשית והושע), "סלון ממאיר וקוץ מכאב" (יחזקאל כח כד), 'קמוש וחוח' (ישעיהו והושע), ו'שמיר ושית' (רק בישעיהו). לאמתו של דבר, רוב השמות המקראיים אינם מזוהים בוודאות. לפיכך יש להעיר ששמות מיני הקוצים הידועים היום בשפה העברית המודרנית הם ברובם חסרי ביסוס.

מבין ספרי המקרא בספר ישעיהו ניתן למצוא את המספר הרב ביותר של הצמחים הרעים (שמונה שמות) ואחריו ספר הושע (ארבעה שמות). כנראה שאין הדבר מקרי, שכן ספרים אלה גדושים בתיאורים חקלאיים, המשקפים את נוף תבניתם של הנביאים הללו שפעלו בחבל ההר הים תיכוני. צמחים אלה מוגדרים 'עשבים רעים' (סגיטלים ורודרלים) שהתפשטו בבתי גידול מופרעים בעקבות פעילות האדם: בשדות מזרע ובור, בכרמים ובמטעים, בצדי דרכים ובתלי חורבות. העדות המקראית מעידה, אפוא, שהחקלאי נאלץ באותה העת להתמודד עם התפשטותם של צמחים אלה, שהסבו לו נזק רב, ובשל כך היוו סמל לקללה. יתרה מזאת, גם זיהוי העשבים הרעים, אף שהוא מאוחר הריהו משקף את המציאות האקולוגית של השדה החקלאי בתקופה הקדומה. מבין שלושת הזיהויים השכיחים ביותר שהוצעו לשמות המקראיים, ניתן להצביע על סרפד, שמאפיין אזורי מעזבה; זון משכר  – עשב רב המצוי בשדות תבואה; קוטב מצוי, השכיח בשדות שלחין בקיץ ומיני קוצים שונים ממשפחת המרכבים. עדויות לעשבים רעים שונים נמצאו באתרים רבים. הממצא הבוטני-ארכיאולוגי מראה דמיון רב למציאות בשדות שעובדו בשיטות חקלאיות מסורתיות עד המחצית הראשונה של המאה העשרים.

(מטות מסעי תשפ"א)