אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
מרגע שנכנסת לתפקיד ולבשת את חליפת המחנך היא תמיד תלך איתך ותלווה אותך כמו צל. גם בחיים הפרטיים
אתמול דיברתי עם חבר שלי, מחנך כיתה ו' בבית ספר יסודי שהחליט שבא לו לצפות במשחק בין אנגליה לאוקראינה בפאב סולידי בנחלת שבעה בירושלים.
מצד אחד – אווירה של פאב, סיגריות, בירות וצעקות. מצד שני – שום דבר מעבר לזה. והכי חשוב: חבר שלי רווק, מותר לו לראות את המשחק מעל מסך פלזמה 70 אינץ' ולשתות בירה. הוא לא עשה רע לאף אחד. ומעבר להיותו מחנך הוא גם בן אדם פרטי עם רצונות וצרכים והכול בסדר.
חבר שלי מעשן מידי פעם אבל אף פעם לא ליד התלמידים שלו. מבחינתו עישון הוא חיסרון שלא צריך להתהדר בו ובטח לא לשמש דוגמא אישית. הוא מרשה לעצמו להגניב פה ושם סיגריה במשחקים. המשחק התחיל, חבר שלי מדליק סיגריה, מזמין בירה, נכנס לאווירה ונהפך לאוהד. (כמובן שום מילים גסות. שום קללות. אוהד במובן הטוב של המילה).
במחצית הוא חשב שהוא הולך למות. לנגד עיניו הוא ראה פתאום לא פחות ולא יותר את תלמידו מבית הספר ולידו אביו שגם משמש בתור ועד הכיתה.
"היי", חייך האבא לחבר שלי: "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לראות משחק", ענה חבר שלי ושאל את האבא: "ומה אתה עושה כאן?"
"גם כן. אנחנו אוהדים שרופים של אנגליה אז הבטחתי לילד שלי שאם הם מעפילים לרבע הגמר אנחנו נלך למשחק."
ואז חבר שלי סיפר לי שהוא הרגיש איך שהלב שלו בער וכל החשק להמשיך ולראות את המשחק הזה הלך לו.
מבלי שהוא התכוון תלמיד שלו ראה אותו מעשן, שותה בירה ואוהד בקול את אנגליה, אבל לא בטוח שזו הדוגמא שחבר שלי רצה לתת לו.
שאלתי אותו: "תגיד, אם היית יודע שתלמיד שלך יהיה בפאב הזה, היית הולך למשחק בכל זאת?"
"נראה לך?!", ענה לי בטון משתומם: "בחיים לא האמנתי שיהיה הורה שייקח את הילד שלו לפאב לראות משחק… וחוץ מזה כל ההנאה הלכה לי כבר. במקום להתרכז במשחק הייתי מרוכז רק במבטים של התלמיד שלי ושל אבא שלו".
והסיפור הטרי הזה של חבר שלי הזכיר לי איך לפני ארבע שנים איחרתי לאספת הורים וברגע של חולשה, פזיזות וחוסר שיקול דעת, רציתי לגנוב כניסה ועקפתי שיירת מכוניות בדרך לפניה ימינה. כן, אני יודע… הכי 'שכונה' שיש… במקום להמתין ולחכות כמו כולם בתור, כי הזמן שלי לא באמת יקר יותר מהזמן שלהם, החלטתי בפזיזות לעקוף ולחתוך. בסוף הצלחתי להשתחל בדרך לא דרך וחסכתי ככה המתנה של יותר מעשר דקות אבל נשארתי עם טעם של מרירות בפה. שאלתי את עצמי: 'מה נהיה איתך? אתה קצת ממהר וכבר שוכח את כל הערכים שלך? אתה מחנך, לעזאזל! איפה הדוגמא האישית?'
אבל התוכחה העצמית הזו הייתה רק ההתחלה: כעבור חצי שעה נכנסו אליי תלמיד שלי עם ההורים שלו וכאשר שאלתי אותם כחלק מהסמול טוק: 'איך הולך ואיך הם מרגישים?'
ענה לי האבא בחיוך כועס: "היינו תקועים בפקק וחשבתי לחתוך ולעקוף אבל אמרתי לילד שלי שזה בדיוק ההבדל בין האנשים: אלו שהם סוציומטים ולא מעניין אותם שום דבר יעקפו כי הם נורא ממהרים ומה אכפת להם מהזמן של האחרים, ואלו שהם אנושיים ישמרו על הקלאסה שלהם ולא יעקפו. ואיך שאני מסיים להסביר לו את זה אני קולט מכונית אפורה שעוקפת את כולם וחותכת. תאמין לי, כמה הייתי נותן בשביל שתהיה באותו רגע משטרה שתקלוט את הבן אדם הזה", הוא חתם.
ואני שומע את זה והבטן שלי מתהפכת. באותו רגע קיבלתי על עצמי, כמחנך, לחשוב בכל רגע ורגע נתון בכביש – אילו התלמיד שלך עכשיו היה רואה אותך, האם גם אז היית עושה את המהלך הבא?
ואולי זה בעצם ההבדל בין להיות מחנך לבין לעבוד בהייטק. בהייטק אחרי שסיימת לתכנן והעברת כרטיס, אתה יכול להשאיר את העבודה בבית. ואילו מחנך? באיזה שהוא אופן מהרגע שנכנסת לתפקיד ולבשת את חליפת המחנך היא תמיד תלך איתך ותלווה אותך כמו צל. גם בחיים הפרטיים. רק שלפעמים החליפה הזו, מלאת סיפוק ומשמעות, מרגישה ממש כבדה.
