בנות ישראל – נאות הן?

ר' ישמעאל חושף בפנינו עד כמה אירוני המבט החיצוני

"קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה, שחורה והרי היא לבנה, קצרה והרי היא ארוכה. מותר בה. לא מפני שהיא כעורה ונעשת נאה, שחורה ונעשת לבנה, קצרה ונעשת ארוכה, אלא שהנדר טעות" (משנה נדרים ט י).

אם אדם נדר שלא יינשא למישהי בשל מראה החיצוני, אך מסתבר שמראה שונה משחשב, הרי שהוא מותר להינשא לה, שכן מתברר שהנדר בטעות יסודו.

על דברים אלו מביאה המשנה את הסיפור הבא: "ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה, והכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה. אמר לו ר' ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו. והתירה ר' ישמעאל.

באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת ר' ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה. וכן הוא אומר בשאול (שמואל ב א, כד) 'בנות ישראל על שאול בכינה'".

הגמרא רואה סתירה בין הסיפור לדעה שהובאה במשנה, שכן לכאורה ר' ישמעאל חולק, וסובר שגם אם היתה מכוערת ונעשתה יפה – היא מותרת.

אלא שניתן להציע קריאה נוספת בפשט המשנה. ר' ישמעאל מבין שבנות ישראל באמת יפות הן. לא מדובר על מי שהיתה כעורה ונעשתה יפה, אלא על מי שהיתה יפה מראשיתה, ורק העוני, המחסור, והלבוש, מסתירים את יופיה. ניתן לראות זאת גם אם פותחים את המשך הפסוק על שאול: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן".

נוצרת קריאה כפולה וביקורתית על פנים וחוץ:  הדוד מסרב לשאת את בת אחותו הענייה, לפרוש חסותו עליה, ולקחת את האחריות המשפחתית המצופה ממנו (וראו יבמות סב:). הוא ניתלה בחיצוניותה, ומשתמש בנדר כדי להסיר מעצמו אחריות. ר' ישמעאל חושף בפנינו עד כמה אירוני המבט החיצוני: הדוד רואה את עוניה שמכער אותה בעיניו. ברגע שהיא מולבשת בבגדי עשירים 'שני עם עדנים', מתגלה יופיה, או שמא מתגלה צביעותו של הדוד – הוא לא התעניין בנפשה ואף לא בפניה. עוניה הוא שסימא את עיניו מלראות.

לא בכדי מדובר כאן על דוד ואחיינית. הדברים מזכירים לנו דוד אחר, שפרש חסותו על אסופית, הלביש אותה, ובא איתה בברית: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ… וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי… וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה." (יחזקאל טז).

(מטות מסעי תשפ"א)