הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בסמיכות מופלאה, מספר ימים לפני שבת פרשת פנחס, שבו קראנו על בנות צלפחד שקיבלו נחלה בארץ ישראל, פסק בית המשפט העליון שנשים תלמידות חכמים תוכלנה לגשת למבחני רבנות. הפסיקה ניתנה לאחר שמספר ארגונים עתרו לבית המשפט בטענה שהדרת נשים ממבחני רבנות היא אפליה האסורה בחוק.
הסערה לא איחרה לבוא. הראשונים שקפצו על בית המשפט היו כמובן אנשי ציבור חרדים וחרדלי"ם. טענתם העקרונית היתה שבית המשפט העליון אינו מוסמך להעניק תואר רבני לנשים, נגד עמדת הרבנות. מלבד זאת, נטען, לא ייתכן שגוף חילוני יתערב בענייניה של הרבנות, שהיא גוף דתי.
בין אם תומכים בפסיקת בג"ץ (כמוני) ובין אם לא, ראוי להגיב לשתי הטענות הללו. כי יש בהן הטעיה מוחלטת של הציבור ולדעתי גם לא מעט צביעות.
כמי שעבר לא מעט מבחני רבנות, אני יכול להעיד שלכל מחזור בחינה היו ניגשים מאות של אברכים. בשל הכמות העצומה, בשלב מסוים נאלצה מחלקת הבחינות להעתיק את מקום הבחינה לבנייני האומה בירושלים, שהכיל מאות רבות של אנשים בו זמנית. תשאלו: האם כל הנבחנים שם באמת רצו לכהן כרבנים? התשובה היא שלא. רבים עשו זאת כדי לקבל דרגת שכר או כדי להתקבל לעבודה שדרשה תואר.
כן, הסיפור עבור רבים הוא כלכלי. מכאן כמובן עולה שהטיעון הראשון נגד פסיקת בג"ץ, ולפיו המדינה לא יכולה לכוף את הרבנות להעניק תואר רבנות לנשים, אינו נכון. מבחני הרבנות אינם רק לשם התואר הרבני אלא גם עבור הכרה בידע לצרכי עבודה ושכר. ואם זה הסיפור, מדוע שהדבר יימנע מנשים? מדוע אישה שיושבת שנים ולומדת תורה לא תזכה להכרה בלימודים שלה לצרכי דרגת שכר או קבלה לעבודה כפי שגבר זוכה בכך? זוהי בדיוק ההפלייה שעליה דיברו בעתירה, שזכתה בצדק לסעד של בג"ץ.
ואמנם, מי שמכיר את מערך ההסמכה יודע שיש שלב של עמידה בבחינות ויש שלב מאוחר יותר של קבלת ההסמכה מהרבנים הראשיים. מה שהנשים ביקשו הוא רק הכרה בעמידה בבחינות. הן לא דרשו מבג"ץ לכפות את הרבנות להכיר בהן כרבניות לכל משרה רבנית שהיא.
וכאן אנו מגיעים לעובדה המפתיעה. מסתבר שמי שהכשיר את הדרישה הצודקת הזו הוא לא אחר מאשר אריה דרעי בכבודו ובעצמו. בשנת 2016, בעת כהונתו כשר הפנים, הפיץ דרעי חוזר שלפיו כל מי שעבר שלושה מבחני רבנות יכול להתקבל לתפקידים ברשויות המקומיות, גם אם אין בידיו תואר אקדמי. דרעי כמובן רצה להכשיר בכך את הקרקע עבור אברכים שיוכלו להתקבל לעבודות במגזר הציבורי גם מבלי שיצטרכו לעשות תואר אקדמי. הוא בעצמו הפך את מבחני הרבנות לקרדום לחפור בו, עבור פרנסה. בעקבות החוזר הזה גובשה העתירה האמורה ביחס לנשים.
החרדים אפוא לא יכולים לשחק משחק כפול: מצד אחד להשתמש במבחני רבנות ככלי להשגת פרנסה, וכשרוצים להכניס לשם נשים לטעון שהמבחנים הם לצורך תואר רבני. את הצביעות הזו בג"ץ פסל.
ומכאן לטיעון השני, בדבר התערבותו של גוף חילוני ברבנות. ובכן, מי שבאמת נאמן לטיעון הזה נדרש שלא להכיר בכלל ברבנות הראשית. שכן, מכוח מי קיימת הרבנות הראשית, אם לא מכוח הכנסת – החילונית! – שחוקקה את חוק הרבנות הראשית וקבעה את קיומה ואופן ההיבחרות אליה? תחת מי פועלת הרבנות הראשית אם לא המשרד לשירותי דת, שהוא גוף ממשלתי, שבעבר כיהנו בו גם שרים חילונים (כמו יוסי ביילין)?
מלבד זאת, יודעים מי בוחר את הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית? בעולם מתוקן רבנות ראשית היתה נבחרת מלמטה – או על ידי הציבור הרחב (כמו שרבני קהילות נבחרים) או על ידי תלמידי חכמים, שהיו מגיעים מכל המגזרים והעדות (בדומה לאופן שבו בעבר נבחרו חכמי הסנהדרין). מי שהוכיח את עצמו כתלמיד חכם היה נבחר. אך כיום, מי שבוחר את הרבנים הראשיים זו אסיפה רחבה של 150 איש, שבה מכהנים 70 רבנים (ביניהם רבני ערים, שכונות ומועצות אזוריות, הממונים בעצמם בתמיכה הרבנים הראשיים) ושמונים נציגי ציבור (ראשי ערים ומועצות אזוריות, חברי כנסת ועוד) שרובם חילונים! כלומר, כחצי מהאסיפה הבוחרת את הרבנים הראשיים הם חילונים.
מדוע, אם כן, זה בסדר שנציגים חילונים יבחרו את הרבנים הראשיים וזה לא בסדר שבג"ץ החילוני יפסוק בענייני ניהולה של הרבנות?
כאמור, יש כאן משחק כפול ולדעתי גם צביעות. בשורה טובה היא לנשים שיכולות כעת לגשת למבחני רבנות. אני מכיר חלק ניכר מהן. תאמינו לי, זה מגיע להן.
