ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)
אנו עלולים לגרום צער, עוגמת נפש ואפילו מוות אם לא נושיט יד מסייעת במהירות
מדרש ויקרא רבה לפרשת בהר (פרשה לד), מביא דרשות בשבח הצדקה, וההכרח לתת צדקה. ביניהן מסורת בשמו של ר' אבהו, וסיפור בצידה, לפיה המתחזים שבין העניים הם התירוץ המוצדק היחיד לאי-נתינת צדקה. אלמלא הם, לא היה ביד העשיר כיצד להצדיק את דינו. אביא כאן את הסיפור על פי נוסח המקבילה ברו"ר ה, ובתרגום:
"ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש היו יורדים לרחוץ בבית המרחץ הציבורי (דימוסין) של טבריה. פגש בהם עני אחד. אמר להם זכו בי (תנו לי צדקה) אמרו לו: כשנצא נזכה בך. יצאו ומצאו אותו מת. אמרו, הואיל ולא זכינו בחייו, נטפל בו במיתתו. כשרחצו אותו, מצאו אצלו כיס אחד של דינרים. אמרו: יפה אמר ר' אבהו צריכין אנו להחזיק טובה לרמאים, שאלמלא כן, כיוון שהיה אחד מהם תובע צדקה ואינו נותן לו, מיד הוא עונשו למיתה".
החכמים נכנסים לבית המרחץ, ויתייחסו לעני רק כאשר יֵצאו. לעני אין את הכסף הדרוש לכניסה לבית המרחץ, ולא את המעמד החברתי המתאים. בית המרחץ נועד לנקות, אך בסיפור שלנו הרחצה גם מסירה שכבות של זוהמה וחושפת את האמת העירומה (תרתי משמע) שמתחתיה: החכמים יוצאים מן הרחצה, ואז מגלים את המשמעויות החמורות האפשריות של הזנחת העני, של העדפת גופם שלהם על פני גופו של העני.
הרחצה השנייה, רחצת המת, חושפת את האמת בנוגע לזהותו: אין מדובר בעני אלא ברמאי, מעמיד פנים. החשיפה שאחרי המוות מציגה אמת שכבר אי אפשר לשנותה.
לרחצה גם משמעויות של טהרה. למפרע, מתברר שגם צורך להיטהר: לרחוץ מחטא דחייתו של העני. באופן פרדוקסלי, דווקא רחצתם של החכמים בבית המרחץ מזהמת. הרחצה השנייה, רחצת העני, אינה מטהרת רק אותו, אלא בראש ובראשונה אותם: ראשית, היא מאפשרת להם כפרה בהזדמנות שנייה לעשות חסד עם המת. בפעם הזאת לא גופם שלהם במרכז, אלא גופו שלו; שנית, היא מטהרת אותם רטרואקטיבית מן האחריות למותו: לא רק שלא הם או הרעב הרגו את האיש, אלא גם עצם התגלית על הימצאם של רמאים מטהרת את המסרב לעני מלשאת באחריות ומלעמוד על כך לדין.
ועם זאת, אלמלי האופציה התאורטית של חשיפת תרמית, חובה עלינו לזכור כי "אלמלא כן, כיוון שהיה אחד מהם תובע צדקה ואינו נותן לו, מיד הוא עונשו למיתה". אנו עלולים לגרום צער, עוגמת נפש ואפילו מוות אם לא נושיט יד מסייעת במהירות, ועלולים לגזור מוות או ייסורי אשמה גם על עצמינו. צדקה, תציל ממוות.
(בהר תשפ"ב)
