איך מצליחים לעמוד בקצב?

לכל אדם יש את שפתו ואת התרבות ממנה הגיע. תהיה זו טעות לבחון את ענייניו של אדם אחר דרך השקפת עולמך

מספרים על אדם שהיה במסע בדרכו לכפר פלוני. בדרכו פגש אדם בר נש אחר. הוא ניגש אל האדם ושאל אותו: "כמה זמן אורכת ההליכה מהמקום הזה לכפר פלוני"? הלה לא משיב לו לשאלתו. ושוב הוא פונה ושואל: "בבקשה ממך, כמה זמן אורכת ההליכה?", הלה כבראשונה אינו משיב לו. לאחר מספר ניסיונות, החליט להמשיך במסעו. לאחר הליכה של כחמש דקות פתאום שמע מאחוריו את אותו בר נש קורא לעברו וסוף כל סוף אומר לו כמה זמן אורכת ההליכה לכפר. לאחר שהודה לו על תשובתו שאל: "מדוע לא ענית לשאלתי מייד?", הבר נש השיב: "בהתחלה כששאלת אותי, לא ידעתי מהו קצב ההליכה שלך ולכן התקשיתי לענות לך. לאחר שראיתי את קצב ההליכה שלך יכולתי להשיב לך".

פרשת מסעי חותמת את ספר במדבר, ומעין מסכמת אותו. ההליכה המפרכת, מתוך קצב האירועים הרבים שהתרחשו במדבר, 12 שבטים, בתוך השבטים עצמם, החלוקה למשפחות, נשים וטף, מבוגרים וצעירים, דעות שונות. איך בתוך כל זה מצליחים למצוא את קצב ההליכה המתאים? כיצד עלי להתאים בין קצב ההליכה החומרי הגופני לקצב ההליכה הרוחני והנפשי? איך מצליחים למצוא איזון בין פעימות הלב האישי לפעילות הלב של העולם הכללי? ”ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ד' ואלה מסעיהם למוצאיהם"- נראה שיש שני מיני מסעות במדבר. מהם? מה פשר הכפילות? נשיב בהמשך.

תרבות השיחה באתיופיה מבוססת על שימוש נרחב במטאפורות, סיפורים, פתגמים ומשלים המצביעים על ערכי היסוד הקיימים בתרבות זאת. על חלק מהפתגמים למדתי ממורי וממשפחתי וקראתי בספרים. מי שריכז את פתגמי יהדות אתיופיה בצורה מקיפה בליווי הסבר מעמיק הוא הסופר דניאל בלטה, במיוחד בספרו "עשן ואמיץ- אמרות ופתגמים מתרבות יהודי אתיופיה". להלן מספר דוגמאות: "עם שתי רגלים לא מטפסים על שני עצים"- על מנת לבצע את העובדה ביעילות, עדיף להיות ממוקדים בדבר אחד בכל רגע נתון ולא לנסות לבצע מספר פעולות בו זמנית. "קרוב משפחה וכסף על הרצפה נפלו. הכסף לקחו והמשפחה הותירו"– כסף הוא מקור לתאווה כמעט בלתי נשלטת והוא עלול לשבש את שיקול דעתם של בני האדם. "כאשר האף מקבל מכה העין בוכה"- כאשר מישהו קרוב אליך נמצא בצרה, גם אתה חש בצער ובכאב. "אדם יכול לחיות רק לפי יכולתו ולא לפי שכנו"- אדם חייב לקיים את עצמו לפי יכולתו ולא למדוד את עצמו לפי אחרים. "אם כולם ידברו- מי ישמע?"-  על מנת שניתן יהיה לנהל דיון, חשוב מאוד שיהיה סדר בדיבור. כאשר אחד מדבר- כולם יכולים להקשיב. "שיר במדינה אחת נשמע כבכי למדינה אחרת"- לכל אדם יש את שפתו ואת התרבות ממנה הגיע. תהיה זו טעות לבחון את ענייניו של אדם אחר דרך השקפת עולמך. רק לאחר שתלמד על תרבותו של האחר אולי תצליח להבין את פשר אורחות חייו. "אדם בארצו כעץ זית הוא"- רק בארצך אתה יכול להיחשב לחזק ומכובד. כאשר אתה רחוק ממנה- אתה נחשב לחסר כל. "הסבלנות תוביל אותך למחוז חפצך"– הסבלנות משולה למורה דרך המוביל אותך בבטחה, צעד אחר צעד, אל עבר מטרותיך.

באמצעות הפתגמים אנו יכולים ללמוד כיצד יהודי אתיופיה הצליחו לנהל את חייהם בצורה חכמה והצליחו לחיות בו בזמן במעגלים שונים. הם הצליחו למצוא איזון בין קצב ההליכה של הפרט כסובייקט לקצב ההליכה של הקהילה כקולקטיב. הם ידעו לחיות בצורה טבעית, לצאת למסעות שונים תוך תיכנון וניהול של המסע על ידי האדם, אבל עם אמונה גדולה שבכל צעד וצעד לאורך המסע א-לוהים מורגש – "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו".

כעת נשיב על שאלותינו. ”ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". החלק הראשון של הפסוק מתאר את הרצוי לכאורה, את האידיאליזציה, את הקצב ההליכה האובייקטיבי "את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", ואילו ההמשך מתאר את המצוי, את הריאליזציה: "ואלה מסעיהם למוצאיהם". כפי שראינו מעט באמצעות הפתגמים, אבל גם כמי שנולד וגדל בתרבות, התרבות הזאת הצליחה בצורה מעוררת השתאות לחבר בין הקול החיצוני המציב לנו סוג של קצב הליכה וסטנדרטים "אובייקטיביים" לבין הקול הפנימי הקורא לנו להקשיב לפעימות הלב ולהתאים את קצב ההליכה לעולמנו האישי. מדובר על שני מסעות מקבילים שיהודי אתיופיה הצליחו לחבר ביניהם.

הפתגם האחרון שמביא דניאל בספרו הוא: "מחשבה ודרך אין להם סוף"-  למחשבה אין סוף- ממש כפי שהדרך יכולה להימשך עד אין קץ. חשיבה היא דבר טוב, אך יש להשקיע גם בעשייה. יהודי אתיופיה קיימו זאת היטב. הם האמינו באידיאליזציה, ראו את הריאליזציה והצליחו לחיות בתוך הנורמליזציה.

(מטות מסעי תשפ"א)