הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)את השיר "תמיד אוהב אותי" שמעתי לראשונה מבני, שלא הפסיק לשיר אותו בכל מקום – בבית, בדרך לבית הספר ואפילו בשירותים. במהרה הבנתי שהוא אינו לבד, שכן השיר הפך ללהיט המדובר ביותר.
אך להפתעתי, גיליתי שהשיר עורר סערה תיאולוגית נרחבת. מחבר השיר, הרב שלום הרוש, ראה בו ביטוי עמוק לאמונה באלוקים, אך מבקרים רבנים ומחנכים טענו שהשיר מציג תמונה מעוותת של תקווה וביטחון בא-ל. חלקם אף הגדירו אותו "אפיקורסות", בטענה שהוא פוטר את האדם מביקורת עצמית, בכך שהוא מתאר את א-לוהים כאב רחום המעניק חסד ללא תנאים. ביקורת נוספת נגעה למסריו החינוכיים של השיר. יש שטענו כי הוא מבטא גישה חינוכית רכה מדי, המציבה את אהבת א-לוהים כתנאי מרכזי לחיים טובים. אחרים ראו בו ביטוי לייאוש עמוק הנובע מהמציאות הקשה, במיוחד בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל'.
באחת מתפילות השבת, פנה אליי מתפלל בבקשה לא לאפשר לאדם מסוים לעלות לתורה, בטענה שהוא חילל שבת כשהגיע ברכב לבית הכנסת. תשובתי הייתה ברורה: "אני שמח לראות כל מי שמגיע לבית הכנסת, ולא חוקר כיצד הגיע או מה הוא עושה בביתו". גישה זו משקפת את עמדתי גם כלפי השיר "תמיד אוהב אותי". אם נבקש לבחון כל שיר מבחינה תיאולוגית קפדנית, לא ייוותרו שירים שנוכל לשיר. אך הביקורת על השיר מעלה שאלה עמוקה יותר – האם על החינוך והאמונה להתמקד באהבת הא-ל את האדם, או באהבת האדם את זולתו? הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, ענה לשאלה זו בצורה פשוטה: "הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר". הרב שפירא האמין שהדאגה לאחר היא הבסיס לחינוך נכון ולחיים בעלי משמעות. השיר "תמיד אוהב אותי" מציב גישה שונה: הוא מדגיש את אהבת הא-ל ככוח המעניק ביטחון ואושר לאדם. בניגוד לכך, גישתו של הרב שפירא מדגישה את המחויבות לאחר ואת הצורך להעניק מעצמנו.
שתי הגישות מעלות שאלה חינוכית מהותית: האם אנו מחנכים את ילדינו לכך שהם נאהבים תמיד, ולכן עליהם לעשות טוב בעולם? או שמא אנו מחנכים אותם שעליהם לאהוב ולפעול למען האחר, ובכך לזכות לאהבה ולמשמעות? השאלה מתרחבת גם למישור התיאולוגי: האם על האדם להתמקד ביחסיו עם א-לוהים כאינדיבידואל, או לשים דגש על יחסיו עם הסביבה האנושית? המתח הזה משקף גישות שונות באמונה ובחינוך.
בהקשר זה, יש מקום לבחון את התרבות הדתית של יהודי אתיופיה. תגלית מעניינת היא שבשפות האתיופיות, כמו אמהרית וטיגרית, אין מילה שמשמעותה "לא". במקום זאת, משתמשים במילה "אישי" (הנני) – מושג שמבטא נוכחות והיענות במקום שלילה. רעיון זה מדגיש גישה חינוכית המבוססת על מחויבות לזולת ולא על הסתגרות או שלילה. בתפיסה האתיופית, האמונה אינה רק מערכת מטאפיזית, אלא עוסקת בראש ובראשונה בנאמנות וביחסים בין-אישיים. בדיוק כפי שאדם מאמין באלוהים לא מתוך ציפייה לתגמול אלא כי זו המציאות, כך גם האמון בזולת נובע מתפיסת מחויבות בסיסית. חינוך כזה מכוון את האדם לשאול: "מה אני עבור האחרים?" ולא "מה הם עבורי?" כשאני רואה חיילים שרים את המילים "ה' יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב", אני מבין שהם לא שרים מתוך ציפייה לאושר אישי בלבד. החיילים נמצאים שם, במציאות קשה ומאתגרת, מתוך אמונה עמוקה ב"הנני" – הנכונות להיות שם למען עם ישראל, עד כדי מסירות נפש.
התיאולוגיה האתיופית איננה עוסקת בסוגיות חינוכיות ותיאולוגיות מורכבות כמו האינטראקציה בין אהבת הא-ל לאדם לבין מחויבותו של האדם לזולת. אלא היא מציגה גישה של אמונה בביטחון ובאהבה ללא תנאי. ודווקא מתוך כך היא מזכירה לנו שהדבר הגדול ביותר הוא לפעול למען האחר. התרבות האתיופית, עם גישתה החיובית והפתוחה, מדגישה את המחויבות לזולת כחלק מהותי מהאמונה. הרב קלונימוס שפירא נרצח על קידוש ה' במלחמת העולם השנייה בשואה, והחיילים שלנו נופלים מות גיבורים כי הם מאמינים כי ה' אוהב אותם אבל גם מאמינים שהדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה לעם ישראל. עם ישראל חי.
