אז מי באמת אשם?

האדם מושלך לתוך היסטוריה, תרבות וסביבה, שפה ומנהגים, נורמות ערכיות וזכרונות שבהם לא בחר

במוקד מגילת איכה עומדת הקינה על חורבן הבית ועל הסבל הנורא שהתחולל. מדוע? האם אירועים נוראיים הם ביטוי לחטא? איך יש להבין את הורשת החטא? האם החטא עובר מדור החוטאים לדור שאחריו, או שמא איש בחטאו ימות? מי אשם? מצד אחד, אולי האשמה היא על דור האבות: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו"? מצד שני האשמה היא על דור הילדים: "נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו", כלומר הקטסטרופה איננה ירושה אלא יצירה חדשה, תוצאה של המעשה הנורא של דור הילדים. עם זאת, לכאורה שאלה זאת לא עמדה לפני דור החורבן שכן מן הסתם, כפי שטוען פרופ' אבי שגיא, דור החורבן, הדור שיחזקאל לימדו את הכלל האלוקי "בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן" (יחזקאל י"ת, כ) לפני שבא החורבן הגמור, אותו דור משל על אדמת ישראל את דברי המשל: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה" (שם, שם ב; וירמי' ל"א, כח), אך משבא עליהם אסון החורבן הצדיקו עליהם את הדין: "נחנו פשענו ומרינו…" (איכה ג', מב). הגמ' במכות פוסקת: "משה אמר: 'פוקד עון אבות על בנים' – בא יחזקאל וביטלה: 'הנפש החוטאת היא תמות'" (יחזקאל יח כ). אז לכאורה, השאלה – מי אשם בכל הקטסטרופה, לא הייתה אמורה לעלות על הפרק. נחזור לכך בהמשך.

פרופ' שגיא בספרו "אור מתוך הסדק", דן בשתי סוגי אשמות: "אשמה משפטית" ו"אשמה קיומית". על מנת לעמוד על ההבדל בין שתי סוגי האשמות הללו יש להעיר הערה בנוגע לשני מושגים נוספים – "אשמה" ו"אחריות". לכאורה לא קיים הבדל בין אחריות ובין אשמה, שהרי אשמה היא תוצאה של נשיאה באחריות. ואולם, טוען פרופ' שגיא שיש הבדל ביניהם. "אשמה מוטלת על האדם מבחוץ. היא נגזרת מהפרתה של נורמה, שמקורה בהחלטה של גוף מחוקק אשר גם קובע את העונש. מוסדות המדינה אוכפים אותו. לעומת זאת, אחריות היא עניין אישי פנימי, לא גורם חיצוני מטיל אותה על האדם, אלא היחיד הוא שמקבל אותה עליו… אין איש אוכף אותה. מקורה בהיותו של האדם יצור אוטונומי המעצב את גורלו במו ידיו. היא ביטוי של חירותו. ההבדל בין אשמה ובין אחריות עולה מהשימוש השגור וההפוך בשני המושגים: 'הטלת אשמה' מול 'קבלת אחריות'".

האשמה המשפטית מבוססת על המחשבה הליברלית, אשר מניחה בלשונו של פרופ' שגיא "חזקת חפות מוחלטת לכל אדם". מבחינתה, האדם מכונן את עצמו מתוך עצמו ואינו מותנה בשום גורם שמחוצה לו. אין הוא נושא בחטאי אחרים, הוא בן־חורין, איננו עבד להיסטוריה. מצב זה עלול לגבות מאיתנו מחיר כבד, שכן במצב כזה האדם נתפס כישות מופשטת, נטולת הקשר זמני או מקומי. החפות מניחה שכל קיבוע של אדם ברשת הקשרים של יחס לאחר או לחברה, המטילה עליו אחריות, היא פגיעה בכבודו.

על רקע זה מציעה לנו היהדות, כפי שהיא עדיין משתקפת אצל יהודי אתיופיה, "אשמה קיומית". במצב זה האדם אינו מתחיל מנקודת האפס. האדם, בלשונו של פרופ' שגיא, 'מושלך לתוך היסטוריה, תרבות וסביבה שבה לא בחר'. הוא מושלך לתוך שפה ומנהגים, זיכרונות, מיתוסים ונורמות ערכיות המתוות את דרכו. אדם נולד לתוך מציאות ולא בא 'מן הים'. הרב ראובן טל יאסו הסכים ואישר שהתיאולוגיה האתיופית מעוגנת היטב בתפיסה של "האשמה הקיומית". התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מעוגנת בתפיסה קולקטיביסטית; האדם אינו חי בוואקום, הוא חלק מעבר, הווה ועתיד. הדוגמא שהרב ראובן סיפק היא מצוות עגלה ערופה: ברור שמבחינת האשמה המשפטית אין כל צורך בטקס זה. אבל מעצם העובדה שהנרצח הוא בתחום שיפוטה של הנהגת הזקנים קיימת אחריות מסוג "אשמה קיומית". לפי פרופ' שגיא אין פה הרשעה משפטית אבל יש פה כפרה ואחריות לתיקון סדרי החברה הפגומים שהביאו למעשה נורא זה.

דור החורבן לא עוסקים באשמה משפטית, אלא באשמה קיומית. כאשר יהודי אתיופיה הגיעו לירושלים הם חשבו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו ורק בהגיעם ארצה גילו שחרב. חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל, מציאות מאכזבת ביותר. מה יש לומר על כך? נחפש אשמים? ועכשיו, עלינו, הדור הזה, לגלות אחריות- "אשמה קיומית" לשנות את המציאות. אבותינו חטאו ואינם ואנו נושאים את האחריות לשינוי המצב הנורא, לא כי מטילים אשמה עלינו אלא כי אנו מקבלים על עצמנו אחריות. מתוך כך מזמינים את הקב"ה לשותפות – "השיבנו ד' אליך ונשוב [ונשובה] חדש ימינו כקדם". זאת אינה קריאה של ייאוש אלא קריאה של תקווה.

(דברים תשפ"א)