הר הקודש הוא ירושלים

פרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב. כאילו פתיחתה של הפרשה ושל ספר דברים כולו צריכה להוות לנו מעין תרופה הקודמת למכה. פתיחה זו מדגישה עד כמה כל מה שמסופר פה היה יכול להתרחש לפני ארבעים שנה או ליתר דיוק בשנה השניה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים. "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר" שאז לא היה אדום מסרב לתת לנו לעבור בארצו, לא היה צורך במלחמות, היינו שכניסת ישראל בארצו תגרום להתנגדות האומות. כי אכן כן, הדבר העיקרי המחליש את תוקף טענתנו לבעלותנו על הארץ הוא סירובו של העם לבוא לרשת אותה. ובמילים אחרות, אם מקיימים אנו במלוא מובן המילים את הציווי של "באו ורשו את-הארץ" המופנה אל כלל ישראל בכל הדורות אזי ט' באב, "צום החמישי", שיהיה אחרי זה, יהיה לבית-יהודה כדברי הנביא זכריה: "לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

עלינו להבין היטב על מה אנו מתאבלים, וגם מה משמעות התנהגות זו של מיעוט השמחה עד כדי ביטולה המוחלט. מה טוב זה עושה? או שמא אין כאן כוונה להטיב? שמא אין כאן בחינה של "אם תטיב שאת"? אילו היה זה נכון, כי אז לא היה שום טעם לאבלותנו. מס שפתים ויציאה בזול: צמים יום אחד לזכר ימים עברו על תפארתנו האבודה וחוזרים לשגרה – עסקים כרגיל. ומובן גם כי אז אנו מקבלים את הדין והגזירה כדברים מוגמרים שאין לערער ולא להרהר אחריהם. ככה זה בלוח השנה העברי: בימים אלו שמחים ובימים אלו מתאבלים וחוזר הגלגל חלילה. חז"ל אמרו בירושלמי: "כל דור שאינו נבנה ביהמ"ק בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו."

לא על עברנו האבוד אנו בוכים ומתאבלים, אלא על כך שעדין לא זכינו לבנותו. לא על העבר אלא על ההווה. ומתוך ההתעוררות על כך יכולים לבוא הכח והרצון לתקן את המעוות. נכון שתורה ומעשים טובים חשובים הם חשיבות ממדרגה ראשונה. אבל אף אחד לא אמר שהמרגלים לא היו שומרי תורה ומצות! וכן כל אותו הדור. ובכל זאת אומר להם משה: "ובדבר הזה – אינכם מאמינים!" הדבר הזה, הסירוב להכנס לארץ ישראל, מגלה שאינכם מאמינים, על אף כל תורתכם ומצוותיכם.

דבר דומה אנו למדים בפרשתנו. כידוע, כמבוא למשנה תורה, נותן משה רבנו לישראל שיעור בהיסטוריה. לא סתם שיעור המזכיר את דברי ימי ישראל, גלגול מאורעות, אלא מן שיעור בהבנת הנקרא והמקרא מתוך ההיסטוריה; לא האירוע עיקר אלא משמעותו. האם יש כאן רמז לכך שתורה מנותקת מההיסטוריה אינה יכולה להיות תורת אמת? ומזכיר מרע"ה: "ד' אלקינו דיבר אלינו בחרב לאמר". צודק! מה טוב יותר מלהתחיל באיזכור מעמד הר סיני. אבל לא. כאילו מישהו בלבל את דפי הספר. עשרת הדברות לא מופיעות כאן. נמתין עד פרשת ואתחנן. מה, אם כן, דיבר ד' אלקינו אלינו בחרב? התשובה היא פשוטה. היא אף כתובה מפורשות בתורה: "רב-לכם שבת בהר הזה! פנו וסעו לכם ובאו… ורשו את-הארץ." וזהו אשר "הואיל משה באר את התורה הזאת" לאמר לדורות כי מאבקנו על ארץ ישראל מלחמתה של תורה הוא.

יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ולא יהיה דורנו נחשב כאילו החריבו ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלים!

הר הקודש איננו "ההר הזה". ככל שחשוב לנו הר סיני הרי שאין מעלתו כהר האמורי וכל שכניו. אף רש"י מעיר: "רב לכם", יש להבין אותו קודם כל כפשוטו. ופשוטו הוא "די, מספיק!" ואמנם, "יש מדרשי אגדה הרבה" אשר מפרשים 'רב לכם' על הזכות הרבה שצברו ישראל בשבתם בהר סיני: "גדולה לכם ושכר על ישיבתכם בהר הזה עשיתם משכן מנורה וכלים קבלתם תורה מניתם לכם סנהדרין שרי אלפים ושרי מאות". אבל בין כך ובין כך, הוא איננו היעד הסופי. כפי שאמרו רז"ל במדרש רבה, למרות שהר סיני הוא "ההר חמד אלקים לשבתו:  וירד ד' על הר סיני. אף על פי כן אף ד' ישכון לנצח בבית עולמים".

על כך מתנבא ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ד' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל-הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל-הר-ד' אל-בית א-להי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר-ד' מירושלים", בב"א.

(דברים תשפ"א)