איך יכול להיות שיש איבה בין יהודים?

לחינם מדברים מדי שנה על שנאת חינם. כיוון שאין מס על דיבורים, כולם משלמים מס שפתיים לבעיה הכאובה של האיבה בין פלגי האומה. אשתדל להלן שלא להלין על איש, ולא להוסיף עוד קיסם למדורה, אלא לחפש דרכים להקטין את עוצמת הלהבה.

האיבה בין יהודים כסיבת החורבן נרמזת לדברי אחד המדרשים במילות הפתיחה של מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר" – ראשי התיבות: "איבה" (אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ' עח). ואכן ידועה שאלת חכמים על תקופת המקדש השני, "שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב?" ותשובתם: "מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט, ב).

אילו אמרו חז"ל על אנשי בית שני שהם עסקו בתורה ובמצוות ולא בגמילות חסדים, היה קל לראות בהם דוגמה קלאסית של יהודים שמדקדקים בעניינים שבין אדם למקום, אך מזלזלים בתחום שבין אדם לחברו. אולם חז"ל הדגישו שהם עסקו גם בגמילות חסדים, ועובדה זו אומרת דורשני. כיצד הדברים יכולים לעלות בקנה אחד? איך יתכן שאדם יעסוק בגמילות חסדים מצד אחד, ותהיה בו שנאת חינם מצד אחר?

התשובה היא שאנשים יכולים לעשות בנקל הפרדה בין יחסם לפלוני ובין יחסם לאלמוני. הם עשויים להיות גומלי חסדים כלפי חבריהם ולאהוב את שותפיהם להשקפה ולדרך, אף בה בעת יהיו מלאי שנאה כלפי אחרים החולקים על דעותיהם, מנהלים סגנון חיים שונה, ואינם נמנים עם אנשי שלומם. חז"ל הוסיפו תיאור להתנהגות אנשי הבית השני ואמרו: "אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (שם). לפיכך נראה שהתמודדות עם בעיית השנאה מחייבת טיפול בדרכי השיח ובתרבות המחלוקות. חילוקי דעות הם לגיטימיים, והם אף יכולים לתרום לגילוי כל הצדדים וההיבטים של האמת השלמה. אולם כדי להכיל ולהוביל אותם בלא שנאה יש לאמץ כמה כללים: לא להכתים, לא להכתיב, לא להקטיב ולא להכאיב.

לא להכתים – לחלוק באופן ענייני בלי להכתים אנשים באופן אישי. דרכה של יריבות אישית, שכל כמה שהיא גדילה היא רבה והולכת, מתלבה ומפיקה שנאה.

לא להכתיב – את דעותיך מתוך תפיסה שיש לך מונופול על האמת, אלא להקשיב לאחר, ולכבד את זכותו לחשוב אחרת. ראוי להזכיר בהקשר לכך את דברי הראי"ה קוק שבהתייחסותו לוויכוח בקונגרס הציוני בין "ציוני ציון" לתומכי "הצעת אוגנדה" קבע: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח" (אג"ר א, יח).

לא להקטיב – את העמדות והמחלוקות תוך תיוג בר הפלוגתא כבוגד בעם, הורס היהדות, שודד את הקופה הציבורית, נאו-רפורמי וכיו"ב.

לא להכאיב – לא להזיק לאחר בשל דעותיו ומעשיו השונים. בבית שני הקנאים שרפו את אוצרות המזון של אזרחי ירושלים כדי לאלץ אותם להילחם, ובכך המיטו רעב ומוות על אנשים, נשים וטף בעיר הנצורה. במחלוקת אסור לשרוף מחסנים ולא לשרוף גשרים, אסור לשבור את הכלים וגם לא את הכללים.

ערב "שבת חזון" אנו נקראים לעשות מאמצים גדולים לעקור את השנאה מליבנו, להיזהר מלדקור איש רעהו בחרבות הלשון, לנטרל את חומר הנפץ המסוכן של מחלוקות הרסניות. להיזהר ממה שהגדיר הנביא: "איש את רעת רעהו תחשבו בלבבכם", ולהכניס כבוד הדדי ואחווה בינינו. אם יעלה בידינו לבטל את הגורם לחורבן, נזכה לשוב ולהיבנות בבניין שלם.

(דברים תשפ"א)