הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
אפשר להתחדש בקבלת כללי התנהגות של הימנעות מעלבונות, משימוש במידע כוזב, בהצגה מעוותת של הדוברים
עת התחדשות זאת בעולם. החודש הזה לכם ראש חודשים, ואנו אפוא פותחים מחזור חדש של שנה עברית. מדובר בהזדמנות, שיש בה אפשרויות רבות לשנות כיוון ומגמה, ובעיקר תוך התייחסות לזמן המרחף בחלל אוויר העולם. ההכרעה הראשונה האפשרית היא להתייחס לזמן ברצינות – לראות בעונות השנה בשורה, תחייה מחודשת, טבע מאיר והיציאה מהעיבור של החורף ללידה של פירות האילן. גם הדרך שבה אנו מונים את הזמן המיוחד שלנו – ליציאת מצרים ולא תאריך המתייחס לאירועים שהם מחוץ לאומתנו – מהווה גם היא תשומת לב לריתמוס החיים, לא רק במישור הטבע, כי אם גם במרחבי ההיסטוריה והלאום. לדעת מוני מצוות, התאריך העברי הוא מצוות עשה, בשל העובדה שזה אכן ראש החודשים שלנו.
האם ניתן לצפות גם להתרעננות במישורים הלאומיים? האם ניתן לבקש כי תהיה פריצה של הריטואל המייגע של אופי הדיון הציבורי? זו אינה שאלה שניתן לתבוע אותה ממישהו אחר, קודם שאנו תובעים אותה מעצמנו. אפשר להתחדש. אפשר להתחדש באמון בכנות וברצון האמיתי, שנפגעים כל כך בחודשים הקשים של סערות החורף הפוליטי; אפשר להתחדש בנכונות להיות זה שצועד את הצעד הראשון, ומוכן להסתכן במפח נפש ובחשיפת האפשרות כי מדובר ב׳פראייריות׳; ניתן להתחדש בנכונות גם להקשיב, ולא רק לתקוע בשופר האישי מתוך ציפייה כי דווקא אחרים הם שיקשיבו; אפשר להתחדש בקבלת כללי התנהגות של הימנעות מעלבונות, משימוש במידע כוזב, בהצגה מעוותת של הדוברים וכדו׳. כל אלה לא רק חשובים כל כך, אלא גם מהווים מבוא אפשרי להתחדשות רחבה הרבה יותר.
גם באמונה אפשר שתישמע הקריאה הפנימית של הצורך ב״שיר חדש״, שמופיע כל כך הרבה פעמים במזמורי תהילים. ההתחדשות האמונית אינה מסתפקת בתשובות שנאמרו בתרדמה הרוחנית, והמציאות המתעוררת מקווה גם קריאה להגבהת הקומות, ולתעופה פנימית למרומים אחרים; התפילה עשויה להתעורר, בין בנתינת משמעות מחודשת במילים ששגורות על לשוננו, ובין בפתיחת פתחים חדשים לתפילה אישית, הנאמרת במילים של עצמנו; לימוד תורה יכול לצאת לאביב, ובד בבד עם התשתית הלמדנית והחתירה לדברי תורה מחודדים בפינו אפשר שהוא גם יאיר היבטים נפשיים והתקשורתיים, ולא יאטום את עצמו מהדינמיקה של הטבע, וכן על זה הדרך.
קיצורו של דבר – עולמנו מקדש מאוד, ובצדק, את המסורת, את ההמשך, את היציבות ואת המחויבות. זהו בסיס הקיום. אולם תהא זו טעות להינעל רק על כך, ולסבור כי מגע עם הדינמי והמשתנה מנוגד לחיים האישיים והאמוניים. גם לטבע יש בסיס יציב וקבוע של שורשים וגזע, אך הוא מצמיח מחדש ענפים, עלים ופירות. הוא יכול לשמש לנו מורה דרך לעצמנו, במישור האישי ובמישור הלאומי, ואולי ייפתחו לנו שערי לב שיאפשרו לצאת מהקיבעון ולהיות לאחרים.
(ויקהל פקודי תשפ"ג)
