בין חזון לחורבן

'שבת חזון' היא השבת הסמוכה והמכינה לט' באב. היא האחרונה מג' שבתות 'תלתא דפורענותא' ונקראת על שם הפטרתה: "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים וגו'". בפרק זה דברי תוכחה וביקורת קשה על מה שלא נעשה כראוי, בתחום הרוחני והאמוני ובתחום המוסרי והחברתי, על שחיתות מוסרית של מערכת השלטון והמשפט, ועל חילול קדושת המקדש והקרבנות. יש בו גם נבואת פורענות וחורבן על יהודה וירושלים. ברבות מקהילות אשכנז נהגו לקרוא אותה במנגינת מגילת איכה. נבואת הפורענות ב'שבת חזון' מקדימה את התממשותה בחורבן אותו אנו מציינים בט' באב.

אולם יש הקוראים לשלושת השבתות שלפני ט' באב 'תלתא דטיבותא'. ניתן לראות ב'נבואת התוכחה' של ישעיהו, גם נבואת 'חזון' של מה היה אמור להיות! של תיקון עולם אמוני-רוחני, ו'חזון' מוסרי-חברתי של 'חברת מופת' ומערכת משפט מתוקנת, שיש בה חמלה ודאגה לנזקקים. וגם 'חזון' בתחום הלאומי של ביטחון ושגשוג, ומנהיגות ראויה. הנבואה חותמת בהבטחה: "ואשיבה שופטיך כבראשנה ויועציך כבתחילה. אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א כו).  "תואר יועץ המוזכר סתם הוא רק היועץ לטוב. והנה היועץ יהיה בין במדיניות בין באלוהות, אבל השופט הוא רק במדיניות, ופה שמגביל יועץ נגד שופט מדבר ביועץ על דברים שבין אדם למקום" (מלבי"ם שם).

מהי משמעות ההקדמה של ה'חזון' העתידי לפורענות ולחורבן?

בשבת זו אנו גם מתחילים לקרוא את ספר דברים. לא בכדי נסמכה קריאתו לט' באב. הוא נאמר ב'עבר הירדן', בשערי הארץ לפני הכניסה לארץ, ונפתח בדברי תוכחה וביקורת על ההתנהלות של עם ישראל במדבר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן וגו'" (דברים א א). "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן וכו'" (רש"י שם).

אולם בהמשך משה רבנו מתווה את ה'חזון' העתידי ואת הדרך, כיצד יש להתנהל בעתיד בכל תחומי החיים בארץ ישראל, בתחום הרוחני, בקיום התורה והמצוות, ובמרכזיותו של המקדש ב"מקום אשר יבחר" (דברים יב ה), בתחום המוסרי-חברתי, ובקיום מצוות מתנות עניים והדאגה לנזקקים "לגר ליתום ולאלמנה" (כד כ), בתחום הלאומי במינוי "שופטים ושוטרים תתן לך" (טז יח) ובמינוי השלטון: "שום תשים עליך מלך" (יז טו), ובתחום הבטחוני "לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך וגו'" (ט א), רווחה ושגשוג כלכלי: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו'. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'. ואכלת את כל העמים וגו'" (ז יב-טו).

ט' באב הוא יום האבל הלאומי הקשה ביותר בלוח השנה היהודי, לאורך כל הדורות. בהלכה הוא מוגדר כאבילות מהדרגה הגבוהה ביותר. כמי שמת לו מת בדרגת קירבה ראשונה: "ודומה כמי שמתו מוטל לפניו" (תענית ל א). אולם באופן פרדוכסלי יש בו גם מנהגי 'מועד': אין אומרים בו תחנון, ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים 'צידוק הדין' (טור ושו"ע סי' תקמ"ט). ומחצות היום יש גם מנהגי 'גאולה': "רבים נוהגים שבתשעה באב אחרי חצות מסדרים את הבית ושוטפים את הרצפה, זכר ורמז לגאולה העתידה לבוא במהרה, ומסורת קבלה היא שבתשעה באב נולד המשיח" (ס' התודעה – פ' ל"ג).

ובתפילת מנחה גם אומרים 'נחם' כקבלת נחמה על החורבן (אור זרוע סימן קצט).

יש בכך ביטוי ליחס הייחודי של עם ישראל לחורבן ולגלות, שלמרות היותו טרגדיה קטסטרופלית של החורבן, הוא אינו סופני, ויש בו כוחות צמיחה ובנין עתידי. שגם למת יש תקוה ב'תחית המתים'. וגם 'העצמות היבשות' הלאומיות יחזרו וילבשו בשר, ישובו ויחיו כמקדם (יחזקאל לז).

מתכונת זו היתה מקור תקוה ואופטימיות שנתנה לעם ישראל את הכח לשרוד את נוראות הגלות הממושכת ולקום לתחיה מופלאה בארצו.

משמעות מיוחדת ל'שבת החזון' בטרם הפורענות. כי "באין חזון יפרע עם וגו'" (משלי כט יח).

(דברים תשפ"א)