אסטרטגיה של הגנת הבעלות הקניינית

בפרשתנו מצווה התורה על מצוות השבת אבידה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך" (דברים כב א). חכמים למדו מכאן שיש שתי מצוות. האחת – מצוות עשה "להשיב את האבידה לבעליה" (רמב"ם סהמ"צ עשה רד) והאחרת – מצוות "לא תעשה", שלא להתעלם מהאבידה ומהמחוייבות האנושית לזולתו – לעסוק בהשבתה (רמב"ם סהמ"צ ל"ת רסט).
במבט ראשון המצווה להשיב את האבידה הינה מחוייבות מוסרית בסיסית שבין אדם לחברו, להשיב לו את רכושו שאבד. אולם בהתבוננות מעמיקה יותר מתברר שהמצווה נוגעת באחד מהיסודות האסטרטגיים של הקיום האנושי והחברתי – הסדרת הקניין וזיקת הבעלות של האדם על רכושו.
"שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל ויישוב המדינה. שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב" (החינוך מצוה תקלח).
בעל החינוך מצביע כאן על השלכה רחבה של המצווה על זיקת הבעלות – הגדלת "טווח הבעלות".
מושג הבעלות של האדם על הרכוש, הוא מושג מופשט משום שהחפץ הוא ישות עצמאית ואינו מחובר באופן פיזי לבעליו. אולם לבעלות יש השלכות משפטיות ממשיות. הבעלים הוא בעל זכויות השימוש בחפץ ורשאי לעשות בו כרצונו, ואף רשאי להעביר את זכויות השימוש למישהו אחר. מי שאינו בעלים ולוקח את החפץ ללא רשות הבעלים נקרא גזלן, וניתן לנקוט נגדו צעדי ענישה.
אבידה היא חפץ שנותק הקשר בינו לבין בעליו. בעולם, הבעלות היא בעלת טווח מוגבל, היא משתמרת כל זמן שהחפץ נשמר פיזית ע"י הבעלים, או ברשותו, או שיש קשר עין או קשר אחר בינו לבין החפץ. האדם אינו נמצא בכל מקום, ברגע שנותק קשר העין שלו עם החפץ, יש חשש שמישהו אחר יקח אותו והזיקה תתבטל. עצם המחשבה הזו פוגמת בזיקת הבעלות וגורמת לפרימתה ("יאוש") עד כדי אפשרות לזכות בו ע"י אחר (בדומה להפקר). מצוות השבת אבידה ואיסור ההתעלמות מהאבידה, היא סוג של "ווייז" שבו השיתוף של החברה, שנמצאת ביותר מקומות מאשר הבעלים של החפץ, מסייעת לו לאתר את החפץ שאבד ולשמר את הבעלות על החפץ. בכך גדל "טווח הבעלות על החפץ".
סוגיית הבעלות של האדם על רכושו עמדה במרכזו של פולמוס רב שנים: האם ראוי שיהיה לאדם בכלל רכוש פרטי (תפיסה קפיטליסטית) ואף יש בכך ביטוי לעליונות האנושית (גו'ן לוק), או שעדיף שהרכוש יהיה נחלת הכלל (תפיסה סוציאליסטית, קומוניסטית) והניכוס של הרכוש לפרט הוא פגם מוסרי.
הרב קוק זצ"ל מבאר שהתורה מתייחסת לשני ההיבטים הללו. יש בה התייחסות חיובית לבעלות האדם על רכושו, אולם יש לעיתים שזכות הכלל גוברת, משום שגם לה יש זיקה לחפצים. המתח בין הבעלות של הפרט על רכושו הפרטי לבין זיקת הכלל לחפצים בא לידי ביטוי במצוות השבת אבידה: "והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש" (אג"ר א פט).
ניתן לומר שהשייכות שיש לכלל בחפצים "רדומה" ומתעוררת כאשר נוצרו התנאים להפעלתה. בעת שנאבדה אבידה מן האדם.
(כי תצא תשעה)