מערכת שבתוןאיתן זליגר
מבעלי זליגר שומרון וממייסדי תנועת 'הרבעון הרביעי'
בנובמבר 22', בתום סבב הבחירות החמישי, נחתמה תקופת ממשלת בנט-לפיד ונבחרה ממשלת ימין מלא-מלא. רבים ואני בתוכם היינו מאושרים – חשבנו שסוף סוף תהיה ממשלת ימין מלא-מלא שתקיים את כל ההבטחות, ללא כל המניעות והעכבות העומדות בדרכן של ממשלות ללא יכולת הכרעה מוחלטת. ממשלת הימין הזו תפעל באין מפריע ותקדם את אינטרס בוחריה – קהל מצביעי הימין. פעולות ממשלה הזו לא ייתקעו. אחרי ארבעה סבבי בחירות מתישים, נחזור לעסוק בכל מה שהוזנח במהלך שלוש שנות בחירות.
אבל, לצערי, הממשלה הנוכחית הוכיחה במעשיה או במחדליה, שגם ממשלת ימין לא מסוגלת היום לקדם את האינטרסים שעבורם בחרו בה. אפשר להגיד על הממשלה הזו שהיא ימין מלא-מלא-מלא אבל באותה נשימה – היא לא קידמה כמעט שום דבר ימני בקדנציה ארוכת הימים שלה (גם אם באופן יחסי). בכל דבר שקידמה ממשלת ישראל ה-37 היא תמיד נתקלה בקשיים – חלקם פנים-קואליציוניים וחלקם מחוץ.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הוביל לתקיעות הזאת ואיך יוצאים ממנה? איך נבטיח שממשלה תוכל לקדם את מדינת ישראל, מוסדותיה ואזרחיה, להתמודד עם אתגרי חוץ ופנים? בעיניי, התפיסה כולה צריכה להשתנות. שינויים גדולים בחברה הישראלית יחולו רק מתוך הגעה להסכמות רחבות. זה נכון לתחום המשפט, הגיוס, חינוך, תקציבים ונושאים רבים נוספים שב-21 חודשי מלחמה כבר שכחנו שצריך לעסוק בהם. זו לא רומנטיקה מנותקת – אלא התבוננות מחודשת על השאלה מה נחשב הצלחה פוליטית? מהם התנאים שמגדירים הישג? ובמובן מסוים מדובר בשינוי כללי המשחק שהכרנו עד עכשיו.
מתוך ההבנה הזאת, הייתי חלק מקבוצה שהקימה לפני שלוש שנים את תנועת 'הרבעון הרביעי', לה היום יותר מ-200,000 תומכים ועשרות אלפי פעילים. מטרת התנועה לטפל בתופעת הפוליטיקה הקורבנית, שנוצרה אחרי שנים של שיוך פוליטי מבוסס זהויות מתחרות ולא על ניסיון לייצר עתיד משותף. צוותים מקצועיים מטעם התנועה גיבשו מתווים מהפכנים ופורצי דרך בסוגיות ליבה כמו משפט, גיוס, דת ומדינה ועוד.
על הממשלה לשרת את כל העם
pexels-element-digital
לדוגמה, תחום המשפט, ממנו נולדה הדרמה התורנית ערב 7 באוקטובר. כאיש ימין הייתי מוכן לתמוך ברוב סעיפי הרפורמה, אבל המציאות הוכיחה שגם את החלום הימני הזה ממשלה ימנית מתקשה לקדם. אפשר למתוח ביקורת על יכולתם של נציגי ציבור לנקות רעשים ולהעביר חקיקות תוך התעלמות מרעש של תומכי אופוזיציה. אבל בשינוים משמעותיים ארוכי טווח, להתעלם מחלק משמעותי כל כך בציבור זו תהיה ככל הנראה טעות. ממשלות מתמנות כקואליציות, אך עליהן לשרת את כל העם.
בנקודת המשבר הזאת, שבין קידום חקיקה למחאות, צריך להציג אפשרות לדרך שלישית. לפיה, לו הייתה הרפורמה מקודמת בממשלה רחבה יותר, כנראה היינו נאלצים לוותר על חלקים ממנה, אבל גם נראה ש-80% מסעיפיה הרפורמה היו יכולים לעבור ולקבל את אמון הציבור ולא רק של ציבור הימין.
דוגמה נוספת – המלחמה, והשינויים הפוליטיים שהביאה: כשבני גנץ הצטרף לממשלה ב-11 באוקטובר מתוך תפיסת גודל השעה, פתאום ניהול המלחמה קיבל צבע אחר. אמא בתל אביב, אמא ביקנעם, אבא בגבעת שמואל או בהר חברון, יכלו לדעת שיש להם נציג בשולחן קבלת ההחלטות השולח את הילדים שלהם להילחם. הצעד הזה של גנץ ואיזנקוט נתן גיבוי מעבר לכאב המשותף שהיה לכל החברה הישראלית. מעבר לכל דבר, ההבנה שחלקים נרחבים מהחברה הישראלית יושבים יחד בשולחן קבלת ההחלטות, סייעה לקונצנזוס הענק במלחמה וליכולת להילחם בחזית עם תמיכה בעורף.
חוזרים למחנאות ולמריבות
אבל חלפה רק שנה וחצי, והנה אנחנו חוזרים לאותם מחנות ולאותן מריבות, ורואים שאי אפשר להסכים לכלום גם בקואליציה מלאה. אחרי שנים של תקיעות, הגיע הזמן להבין ששינויים גדולים בחברה הישראלית אפשר יהיה לקדם רק בהסכמות רחבות ותוך ראייה והתחשבות של רוב העם. בעולם המשפט, בסוגיית השירות המשותף, בחוזה האזרחי כולו שאנחנו צריכים לגבש מחדש. זה לא אומר לטשטש אידיאולוגיות, אלא לתת כובד משקל משמעותי לדברים הרבים שהם כבר עכשיו קונצנזוס בקרב הרוב המתון בישראל, ומנגד לצמצם את יכולת ההשפעה של סיעות קיצוניות מכל צד שהוא.
לספר את הסיפור הישראלי מחדש
החברה הישראלית חייבת לספר לעצמה את הסיפור שלה מחדש, 77 שנים מאז הגרסה האחרונה, והיא חייבת לספר אותו מתוך קונצנזוס, מתוך רוב ישראלי גדול. כשזה יקרה, גם הקצוות יוכלו להצטרף לפי רצונם. אבל הכוח המרכזי צריך לעבור אל הרוב המגובש שיהיה מסוגל לשבת יחד להעביר החלטות גדולות והיסטוריות בעבודה משותפת, ומתוך המטרה הגדולה האחת: להמשיך יחד את הפרויקט הציוני, שהוא מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.
