הדוגמא האישית של משה

משה מבקש ללמד את העם שיש ערך גם בעשיית מעשה שיקבל תוקף רק בעתיד

ספר דברים כולו מכיל את הנאום הגדול שנשא משה לפני בני ישראל בימים שלפני הסתלקותו, החל מן האחד בחודש שבט (א', ג) ועד ליום מותו בשבעה באדר. במקומות אחדים בספרנו נקטע רצף הדיבור הישיר של משה בדבריה של התורה עצמה, המתארת את משה בגוף שלישי. גם בפרשתנו נקטע הרצף הנאומי בדיווח קצר של התורה, בהבדלת ערי המקלט על ידי משה בעבר הירדן המזרחי: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ". מה ראתה התורה לקטוע את נאומו של משה, בהבדלת ערי המקלט שנעשתה באותו פרק זמן על ידו?

עיקר נאומו של משה הוא בעידוד העם לשמירת מצוות בארץ ישראל: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה". מיד לאחר פסוק זה נקטע הנאום במעשה הבדלת ערי המקלט. מעשהו של משה משקף "דוגמא אישית" לצאן מרעיתו. אמנם לא ייכנס לארץ, ולא יהיה באפשרותו להיות שותף לקיום המצוות בתוכה, אבל משה מרים את הכפפה, ומתחיל מעתה בביצוע של המצווה הציבורית הראשונה שנמסרה לעם ישראל בכניסתם לארץ. ברור היה למשה שאין תוקף משפטי כלשהו למעשהו, עד אשר יבדיל העם את ערי המקלט בעבר הירדן המערבי. אולם דווקא בשל כך, בקש להראות דוגמא אישית בקיום המצווה, למרות שיישומה יהיה בשעה שישראל ייכנסו לארץ. מעשה זה מעניק לנאום של משה משנה תוקף.

מדברי רש"י נלמד מסר נוסף: "נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות, עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה". הכלי יקר מרחיב רעיון זה: "ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה, אף על פי שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו. מכל מקום, מצוה שבאה לידו חייב לקיימה… דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה, אף על פי שהוא יודע באמת, שלא יוכל לבוא לידי מצוה זו, מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה".

התפיסה התועלתנית קובעת כי ערכה של פעולה נקבעת על פי תוצאתה ולא על פי חשיבותה הערכית. משה מבקש ללמד את העם שיש  ערך גם בעשיית מעשה שיקבל תוקף רק בעתיד, מתוך ציפייה להמשך התהליך בעתיד. זהו מסר לאנשי ציבור, שיש להתחיל תהליך, גם אם סיומו יתרחש שנים רבות מאוחר יותר ולא יזכו להיות נוכחים ב"גזירת הסרט".

 (ואתחנן תשפ"א)