פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בהבדל שבמינוח, בין ה"רב" האשכנזי לבין ה"חכם" הספרדי טמונה תובנה עמוקה באשר לגישות השונות בעולמה של הלכה. כמו תמיד ההכללות חוטאות לאמת, המורכבת והמגוונת. אך במבט-על ניתן לומר שההלכה האשכנזית נוטה לצד החומרה וההדרה, ונושאי דגלה משמיעים לא פעם אמירות קיצוניות, ואילו ההלכה הספרדית נוטה לצד ההכלה, והשימוש ב"כוחא דהיתרא". אין זה מקרה שבקהילות ספרדיות רבות ניתן לראות בין באי בתי הכנסת אנשים שמגיעים לתפילה בליל שבת עם טלפון נייד או ממהרים לאחר תפילת השחרית לצפות במשחק כדורגל. לא מפני שחכמי הספרדים תומכים ח"ו בחילול שבת, אלא מפני שהם מבינים שעדיף לקרב אנשים אלה – למרות חטאיהם – מאשר לגזור עליהם חרמות וליצור נתק עולם בינם לבין המסורת.
אחד המיוחדים שבחכמי הספרדים בדור האחרון היה הרב יצחק נסים רחמים, שבימים אלה – ביום תשעה באב – מלאו 36 שנה לפטירתו. הרב נסים, שכיהן כראשון לציון וכרב ראשי לישראל במשך טו"ב-17 שנים (בין השנים 1972-1955), הטביע את חותמו על חיי הרבנות בישראל. בשונה מכל עמיתיו, קודם עלייתו לכהונת הראשון לציון, לא שימש הרב נסים בכל כהונה רבנית שהיא, אלא התפרנס ממסחר.
דרך חיים מיוחדת זאת נעשתה בכוונת מכוון, מתוך הימנעות עקרונית משימוש בכתרה של תורה ועשייתה קרדום לחפור בה. מגיל צעיר ביותר, למד בישיבותיה המעטירות של בגדד, ועד מהרה הוכתר כעילוי הבקי בכל חדרי תורה.
בהיותו בן 28 בלבד, שלח מקצת מתשובותיו ל"חפץ חיים" (שהיה מבוגר ממנו בלמעלה מחמשים שנה) וזכה לקבל ממנו דברי שבח מופלגים. באותה שנה החליט הרב נסים לגאול משממונו את חיבורו של אחד מגדולי חכמי בבל, רבי צדקה חוצין, "צדקה ומשפט". כדרך הרבנים, פנה – באמצעות ה"חכם באשי" המקומי, חכם עזרא דנגור לרבנית פרחה (פלורה) ששון, אחת הנשים העשירות בעולם כולו, וביקש את תמיכתה בהוצאת החיבור לאור עולם.
הרבנית נענתה ברצון. הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה שנמשכה עשרות שנים, עם הרבנית ועם צאצאיה. זו קיבלה את ביטויה, בין השאר, בעשרות רבות של תשובות הלכתיות והתכתבות בדברי תורה בין החכם הגדול לבין הרבנית.
מעבר לעושרה המופלג וניהול החברה המשפחתית המשגשגת וחובקת העולם, הייתה הרבנית ששון אחת הדמויות המרתקות והצבעוניות ביותר בהיסטוריה היהודית בעת החדשה. ביתה, בלונדון ובומביי שבהודו, היה בית ועד לחכמים. לצד פעילות ציונית ענפה, התכתבה הרבנית בדברי תורה עם גדולי התורה שבדור וביניהם הראשון לציון, היש"א ברכה – הרב יעקב שאול אלישר, הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אביו הרב יואל הרצוג וחמיו הרב שמואל הילמן, ועוד.
הרבנית פרחה (פלורה) ששון הייתה אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה היהודית בעת החדשה.
הכימיה בין הרב נסים לבין הרבנית הייתה מושלמת. הרבנית ששון אהבה את העובדה שלמרות גדלותו בתורה, לא התפרנס הרב נסים מתורתו אלא מיגיע כפיו. הרב נסים, מצדו, מצא לפניו תלמידת חכמים אמתית, ששלטה ברזי התלמוד והפוסקים ושאלותיה היו מעמיקות ומעוררות מחשבה. כאות הוקרה, אף פרסם בחיבורו "יין הטוב" כמה מן התשובות שכתב לרבנית, בלא שיעלים את שמה, תופעה נדירה למדי בספרות השו"ת בפרט ובספרות ההלכה בכלל. אפשר שקשר מיוחד ונדיר זה, תרם לגורמים שהניעו את הרב נסים לתמוך בלימוד תורה מעמיק בכל מקצועות התורה גם לנשים בימינו, בניגוד לעמדת רבים מחכמי הדור. במובן זה, כמו בנושאים אחרים, הקדים הרב נסים את זמנו בעשרות שנים.
עיון בחליפת המכתבים שביניהם (שהתפרסמה ע"י מכון "אהבת שלום"), חושף פרק מרתק בעולמה של הלכה. בין השאר, נדרש הרב נסים לשאלתה בדבר ההיתר שניתן ליהודים לבנות "בתים וארמונות" בחוץ לארץ. הרב אינו מוצא מקור הלכתי לאסור את הדבר, אך אגב כך מגלה את חיבתו לארץ הקודש, שאליה עלה, לאחר מסע ייסורים ותלאות, רכוב על גבי חמור, מבגדד ועד ירושלים. "אמנם לא נכחד כי כמה מהפוסקים וחכמי המוסר כתבו שלא יפה עושים הבונים ארמונות ובתים ועליות מרווחים וכו' בחו"ל, כי דבר זה עלול חס ושלום לשַכֵּח את ירושלים מלב העברי, וקרא כתיב 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', וגם מראה על העושה זאת שהוא מקטני אמונה. שאם היה מאמין באמונה שלמה בגאולה העתידה, בלא ספק לא היה משקיע כל כך כסף במשכנות לא מבטחים".
עם שחרור ירושלים, היה הראשון לציון הרב נסים בין הרבנים הראשונים שעמדו על משמר הכותל המערבי. לצד קנאותו לשמירה על אופיים הדתי של המקומות הקדושים וניהולם העצמאי, ידע הרב, כחכם גדול, להלך בין הטיפות, והסתייג – במכתב שכתב ליועמ"ש לממשלה דאז (ולימים, נשיא ביהמ"ש העליון) מאיר שמגר, מפעולות "האגודה להקמת בית המקדש" שהיו עלולות להבעיר את המזרח התיכון כולו.
ראוי הוא אפוא ריבי יצחק נסים רחמים, גם רב גם חכם, שתורתו ומשנתו, יילמדו יותר, שכוחם יפה לא רק לשעה אלא גם לדורות.
(ואתחנן תשעז)
