תלמיד עם כפית זהב בפה

לכאורה המשפחה שילמה על המלצר הזה. הם יכלו, אם רצו, לאכול גם שמונה שעות. אבל אפשר להיות בני אדם 

השבוע סיפר לי חבר שיצא לו להתארח בבית הארחה מפורסם. משפחתו ביקשה לקבל חדר אוכל נפרד, וכשסיימו להתפלל והגיעו לחדר האוכל נדהם חבר שלי לראות שמי שאמור לשמש כמלצר האישי שלהם הוא לא אחר מאשר תלמיד שלו לשעבר. מדובר בתלמיד שהגיע מבית מבוסס מאוד ושיצר לו רושם בכיתה של ילד תפנוקים שרגיל לקבל הכול בכפית של זהב: בכל חודשיים הגיע לכיתה עם נעליים חדשות, בעוד ששאר התלמידים היו אוכלים את האוכל שהוכן להם מהבית הוא היה מזמין ארוחות, לרוב הטיולים העדיף לא ללכת בגלל שלא היה לו ראש להתאמץ יותר מידי, בקיצור – ילד שחשב שבגלל הכסף של אבא שלו כל העולם ישכב לרשותו. חבר שלי הופתע מאוד לגלות שדווקא התלמיד המפונק הזה שלו נבחר להיות המלצר שאמור לשרת אותם בארוחה. ישר כשנפגשו, חבר שלי, שלא יכל להתאפק, שאל את תלמיד שלו לשעבר: "מה אתה עושה כאן? אתה? ממלצר בחופש? אני חולם?"

ואז התלמיד שלו סיפר שכל החברים שלו קורעים את עצמם בשביל לממן את לימודי הנהיגה, לאף אחד מביניהם אין אבא עשיר שיוכל לעזור להם במימון. נמאס לו להיות העוף המוזר שמקבל הכול בכפית של זהב והוא החליט שגם הוא רוצה להתחיל לחיות את החיים האמיתיים, והוא החליט ללכת על העבודה הזו.

מה שכן, הוסיף חבר שלי, הייתה לו תחושה לא נעימה במשך כל הארוחה: בכל פעם שהוא רצה משהו הוא היה צריך לבקש מתלמיד שלו לשעבר והוא הרגיש עם זה לא בנוח. לאחר מכן המשפחה שלו רצתה להאריך בארוחה, לשיר שירי שבת, לומר דברי תורה והוא מצא את עצמו בכל פעם דוחק בהם למהר כי כל הסיטואציה לא נעימה לו: המלצר שלהם, תלמיד שלו לשעבר, מחכה וממתין… בסוף הם סיימו את הארוחה בתוך שעה וחצי. לאחריה תלמיד שלו ניגש ואמר לו: "המורה, אל תמהרו בגללי. זה לא נעים לי… כאן אני המלצר שלכם ואתם צריכים להרגיש הכי בנוח. בשביל זה משלמים לי". למחרת הם אכלו כבר יותר בנחת ועדיין חבר שלי אמר שהוא לא הרגיש בנוח בגלל שכל הזמן הוא הרגיש שזה לא ראוי לתת לתלמיד שלו להמתין ולחכות.

"היית צריך לראות איך שהוא התרוצץ כל השבת", סיפר לי חבר שלי: "הוא עלה וירד בלי הפסקה, מביא מגשים של אוכל, מפנה, מרים, סוחב, ככה במשך שעה וחצי. זה היה מדהים לראות את השינוי שחל בו".

מה חבר שלי למד מכל הסיפור הזה? שאף פעם אל תתייאש מתלמיד שלך, גם אם האכילו אותו בכפיות של זהב. גם אם חשבת שהוא עשוי מסוכר.

***

אבל בגלל שאני בכל זאת מכיר את חבר שלי, אני רוצה להתעכב לרגע על הסיטואציה שהוא תיאר: משפחה דתית הולכת לאכול ארוחת שבת בסבבה שלה והכול טוב ויש לה מלצר צמוד שמלווה אותה.

לכאורה המשפחה שילמה על המלצר הזה. הם יכלו, אם היו רוצים, לאכול גם שמונה שעות. הם שילמו ובאו לבית הארחה בשביל העונג שבת שלהם. זה מגיע להם. ובכל זאת… יש כאן מלצר, בן אדם, שתכלס', איך שלא נהפוך את זה, מגיע לעבוד ולתת שירות ולסיים את העבודה שלו ולחזור לחדר שלו כי גם הוא רוצה לתפוס קצת שבת.

אז אפשר להיות צודקים ולהגיד 'מה איכפת לי מהעונג שבת של המלצר שלנו. בשביל זה הוא מקבל כסף'.

ואפשר גם להיות בני אדם. ובכל זאת לחשוב איך אפשר לבוא לקראת המלצר הזה.

איך חבר שלי סיכם את העניין?: "ואז הילדים שלי שאלו אותי: אבא, למה אתה ממהר כל כך בארוחת שבת? ועניתי להם: בגלל שיש כאן מלצר שגם לו מגיע לאכול בשבת ואנחנו רוצים להתחשב בו".

ואני חשבתי שרק בשביל המשפט הזה, היה שווה לחבר שלי להגיע לבית הארחה. רגע אחד, שכולו חינוך מזוקק ודוגמא אישית.

(ואתחנן תשפ"א)