ההזדמנות של פתיחת שנת הלימודים

שנת הלימודים נפתחה ועשרות אלפי הורים בהתרגשות ובציפייה שרק יהיה לילדים שלהם טוב בבית הספר. אנחנו נעשה הכול בשביל הילדים שלנו: אם זה לנסוע שעתיים לכל כיוון ולקחת אותם לריפוי בעיסוק ואם זה לקפוץ באמצע העבודה כדי להביא להם סנדוויץ' שהם שכחו.

אין הורה שלא יתפלל להצלחת ילדיו, השהות בבית הספר וההתמודדות היומיומית של ילדינו היא דבר מורכב שטומן בחובו אתגרים רבים; האם ילדינו באמת מסתדרים בכיתה מבחינה חברתית? האם טוב להם? האם מישהו מציק להם?

ובכל זאת, פתיחת שנת הלימודים היא גם הזדמנות לתת לילדים שלנו את אחת מהמתנות הגדולות ביותר שהם יכולים לקבל: מתנת הסולידריות החברתית.

ונזכרתי, שכשהייתי מחנך כיתה ג' בבית ספר קדם בנוקדים שמתי לב שביום הראשון ללימודים חוץ מתלמיד אחד כל שאר התלמידים שלי רצו לעבר הכיתה בניסיון טבעי ומתבקש לתפוס מקום בכיתה. עבור התלמידים, המקום שלהם הוא פחות או יותר הכול, ובעיקר מלמד על המעמד החברתי שלהם; מי יושב ליד מי, ויותר מזה, מי התלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו…

הסתכלתי על התלמיד האחד הזה שלא רץ ובאופן מפתיע נשאר לעמוד והתבונן במתרחש בכיתה:

"אתה לא רץ לתפוס לך מקום?" שאלתי אותו, מנסה להבין מה נסגר איתו.

"לא", ענה לי בהחלטיות. "אמא שלי ביקשה ממני להסתכל למי אין מקום ולשבת לידו, אז אני מסתכל, ואם אראה תלמיד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו, אני אתיישב שם".

או, אם תרצו לתמצת את העניין כמו שאמר לי אותו אבא שהיה לו בן נפלא ושאלתי אותו מה הסוד שלו: "כשכל ההורים שואלים את הילד שלהם: 'איך היה בבית הספר?', אני מוסיף עוד שאלה אחת: 'ואיך היה לחברים שלך?'".

***

הלכתי בחופשה עם הילדים שלי לאימון של הפועל ירושלים במלחה. הנאה מובטחת באפס עלות.

פתאום אני מגלה שם תלמיד שלי שאם הייתי צריך לשים במילון תמונה ליד המונח 'ביישן' ו'מופנם', הייתי שם את התמונה שלו.

זה ילד ששנה שלמה נמנע מלהצביע, ביקש לא להציג בהצגת הסיום והתרחק כמו מאש מכל דבר שקשור לפומביות ולהופעה מול קהל.

אני זוכר שבטיול שנתי כשכולם היו צריכים קצת מרפקים בשביל להשתחל לתור של חדר האוכל, הוא פשוט העדיף לעמוד בצד ולהמתין עד שיגיע תורו. רק בהתערבות המחנך שלו הוא נכנס לתור.

אבל השיא היה כאשר באחת מהפעמים נאמר לנו שתלמיד שלנו נצפה במשחק של 'הפועל ירושלים' שואג וקופץ ודופק בתוף הענק. גם בעוד מיליון שנה לא היינו מכניסים את השם של התלמיד הביישן הזה לבורסת השמות: תלמיד שפוחד מהצל של עצמו בוודאי לא יקפוץ וישתגע וישאג מול קהל של עשרת אלפים איש באולם הביתי של הפועל ה'ארנה'.

והנה, אתמול, אני עומד באימון ופתאום קולט אותו. משהו בתמונה לא נראה לי הגיוני, אבל אני מסתכל יותר קרוב, מתבונן בו וזה אכן הוא. בכבודו ובעצמו. מאה אחוז הוא.

והוא קפץ ונופף באגרופים והסתכל אחורה לקהל והרעים בתופים ולאחר מכן נדחף בין כולם לעשות סלפי עם השחקנים וירד לבמה וניגש אליהם וביקש שיחתמו לו על החולצה והיה אסרטיבי כמו שבחיים שלי לא חלמתי שהוא מסוגל להיות.

האמת שכל הסיטואציה הזו הכניסה אותי למבוכה גדולה: מה לעזאזל קורה כאן? איך ילד כל כך עדין וביישן כאילו מתחפש למישהו אחר ולא רואה בעיניים ובעיקר- איך שנה שלמה פספסנו אותו בצורה כזו? אם רק היינו יודעים שיש לו כאלה אנרגיות היינו רותמים אותו לכל כך הרבה פעילויות חינוכיות… הילד הזה הצליח לצעוק ולצרוח ולעוף על עצמו מול קהל שלם, הכיתה שלנו הייתה קטנה עליו…

החלטתי שאני חייב לגשת אליו ולשאול אותו מה נהיה. ניגשתי. החלפנו לחיצות ידיים. חיבוקים. חיוך גדול. ואז שאלתי אותו: "תגיד לי מה הולך כאן? איך כאן, באימון של הפועל אתה כולך אש וגופרית ובכיתה היית תמיד כל כך ביישן? נראה לי שפספסנו אותך בענק".

הוא הסתכל עליי וענה לי: "אתה לא באמת מכיר אותי המורה. כאן זה שונה. כאן זה חשוב לי… אני אוהב את הפועל מגיל חמש. כאן זה הבית שלי".

ויצאתי מהמפגש הזה עם שתי תובנות עיקריות: