איך נוצרים אלופים?

אתם מבינים איך נוצרים אלופים? מאיזה חומר הם יצוקים? כמה קשיים וניסיונות הם צריכים לעבור בכדי לחשל את הגוף שלהם, אבל יותר מזה, את הנשמה והרוח שלהם

אני חושב על כל ילדי השוקולד של היום שלא מוכנים להתנתק מהסנפת מכשיר הטלפון שלהם שתקוע להם כמו אינפוזיה וכל בעיה שיש להם הם מיד מתקשרים לאבא ואמא שיבואו להושיע אותם או לכל הפחות לסמס למחנך שיואיל בטובו לשחרר את הילדים שלהם כי יש להם משהו ממש חשוב כמו דלקת בשריר החשק בבית.

וכל כך הייתי רוצה שהם יפגשו את ארטיום דולגופיאט, אלוף אירופה הטרי מישראל, שידבר איתם קצת על קשיים ועל איך מחזיקים מעמד בעולם לא פשוט: "בתור ילד", אמר ארטיום בראיון לאסי ממן מ-'one', "למדתי בבית הספר שבח מופת בתל אביב. הייתי קם מוקדם בבוקר, נוסע באוטובוסים לדרום תל אביב, ואחרי הלימודים הייתי נוסע גם לאימון בהדר יוסף בתל אביב. בערב היו מחזירים אותי הביתה. אני זוכר שזה היה ככה כל יום, במשך הרבה זמן".

אתם מבינים, ילדים? לא נוסע במרצדס של אבא לבית הספר, לא נוסע על אופניים או קורקינט, אלא קם בבוקר, מוקדם, ומחכה לאוטובוס ואז מחליף עוד אוטובוס עד שהוא מגיע. בלי לקטר. בלי 'קשה לי'. בלי 'אין לי כוח'. בלי 'אמא, בואי תקחי אותי.'

ומה לגבי הילדים שחייבים לקנות את כל מה שהם רואים כי אם יש ילד אחד בכיתה שמגיע עם אייפון חדש, אז גם הם חייבים אייפון כזה, ואם תלמיד אחד מגיע עם סניקרס אז מיד גם הם צריכים? הנה מה שמתואר בהמשך הכתבה: "שני הוריו עבדו קשה כדי להתפרנס וארטיום עבר תקופות בהן לא היה למשפחה הרבה כסף. לפני 11 שנה, כאשר יצא למחנה אימונים בחו"ל, הוא התלהב מנעליים חדשות שראה ורצה לקנות אותן אבל נאלץ לוותר. פיזיותרפיסט הנבחרת, אדם בדיר, היה מוכן לקנות עבורו את הנעליים אבל הוא סירב. כדי שירגיש בנוח, בחלוף כמה ימים בדיר הציע התערבות.

ארטיום נזכר: "כשהייתי ילד לא הייתי כזה טוב בתרגיל המתח. היה איזה תרגיל שלא הצלחתי לעשות. הייתי הרבה פעמים מנסה לעשות עזיבה, סלטה קדימה ולתפוס את המתח בחזרה, אבל זה לא הלך לי. כל מחנה האימונים הזה לא הצלחתי לעשות את זה, אז בסוף אמרו לי 'יאללה, יש לך חמישה ניסיונות להצליח ואתה מקבל את הנעליים'. בסוף תפסתי. זה היה בניסיון השביעי, הם נתנו לי עוד שני ניסיונות בונוס. עשיתי את זה ואז קיבלתי את הנעליים".

לארטיום היו תקופות בהן הוא לא הצליח להסתדר מבחינה כלכלית: "היה לי קשה כלכלית, היו הרבה תקופות כאלה שלא יכולתי לקנות לעצמי אפילו זוג נעליים. תמיד עזרו לי, אבל היה קשה. שנה אחרי שאדם הביא לי את הנעליים, כשהייתי בן 14, אדם מצא לי ספונסר שנתן לי 500 שקל בחודש. בשבילי זה היה וואו. אמרתי לעצמי 'וואו, כמה כסף זה לחודש אחד'. עכשיו אני מקבל 500 אלף מענק על המדליה. זה באמת וואו".

ובחלום שלי, ארטיום היה מסתכל אל ילדי השוקולד בלבן של העיניים ואומר להם בקול הרגוע שלו: "אתם מבינים, ילדים, איך נוצרים אלופים? מאיזה חומר הם יצוקים? כמה קשיים וניסיונות הם צריכים לעבור בכדי לחשל את הגוף שלהם, אבל יותר מזה, את הנשמה והרוח שלהם? אתם באמת חושבים שאם תתקשרו לאבא ואמא שלכם בכל פעם שקשה לכם תצליחו להשיג משהו? אולי הרווחתם את השחרור הרגעי מבית הספר, אבל הנשמה שלכם חטפה עוד תבוסה בדרך להפיכתכם לתינוקות מפונקים ונטולי כנפיים, כאלו שלא באמת מסוגלים לעוף על העולם בלי הורות ההליקופטר של ההורים שלהם".

וילדי השוקולד היו מסתכלים עליו וחושבים על מה שהוא אומר ואז ארטיום היה מחייך אליהם, מזיז את המדליה האולימפית שלו שבדיוק נצצה מקרני השמש שפגעו בה, קם ואומר להם לסיום:

"תחשבו מה אתם רוצים לראות כשתסתכלו במראה: ילדים קטנים מנוזלים עם סימנים של שוקולד – או אלופים שעונדים מדליית זהב? אתם תחליטו".

הבהרה חשובה: כמובן שאין בטור הזה בכדי להכליל ומי כמוני יודע שיש לנו דור מדהים ונפלא.

(ראה תשפ"ב)