האם יש להתיר קייטנה בתשעת הימים?

כל שנה מחדש אני מתלבט בין החשיבות של הקפדה על מנהגי תשעת הימים, ובין הצורך לאפשר פעילות משמעותית לילדים בחופש הגדול

אחת ממשימותיו המורכבות של רב הקהילה היא לנווט בין היבטים שונים של הסוגיות הקהילתיות המונחות לפתחו, ולשכלל את הצדדים ההלכתיים, החינוכיים, החברתיים והאנושיים של כל הכרעה. בנוהג שבעולם, בכל דיון שכזה רבות ומגוונות הן הדעות בקהילה, והרב נדרש לא פעם להכריע בסוגיה תוך שהוא מהלך בין הטיפות, אך גם קובע מסמרות ברורים.

שאלה שכזו, אליה אני נדרש כל שנה כרב קהילה, קשורה בעובדה שימי בין המצרים, בהן אסורות פעילויות הנאה רבות, חלים תמיד במהלך החופש הגדול. כל שנה מחדש אני מתלבט בין החשיבות הגדולה שיש לשמירת מנהגים ולהקפדה על מנהגי האבלות, ובין הצורך לאפשר פעילות משמעותית לילדים ולנוער בחופש הגדול. איננו רוצים להיכשל באיסורים, אך גם הבטלה והשעמום הם סיכון גדול. לאלו מצטרף היבט התועלת החינוכית שבפעילות מסוימת והרצון ליצור עשייה משמעותית עבור הנוער. בצד כל אלו נוסף הנדבך של גיל הילדים, שגם מהווה שיקול חשוב, שכן נחלקו הפוסקים האם ועד כמה יש לחנך ילדים לפני גיל מצוות למנהגי האבלות הללו – מחד רוצים אנו שהילדים יהיו חלק מן הציבור, ומאידך בחינוך ילדים לאבלות יש משום ייאוש מן הגאולה.

אחת הדרכים לפתור דילמה זו אצלנו בקיבוץ הייתה לערוך בכל שנה בתשעת הימים את קייטנת איל"ן – שבוע עמוס הנאה וכיף, שבו מתגייס הנוער הנפלא שלנו, יחד עם תמיכה וסיוע של לא מעט חברות וחברים, לארח קייטנה של ילדים עם מגבלות. כך לכאורה אוחזים בחבל בכל קצותיו – גם עורכים פעילות בעלת משמעות חינוכית נהדרת, גם משתתפים בפעילויות מהנות וגם מוצאים אפיק הלכתי להתיר פעילויות שבנסיבות אחרות לא ניתן היה לקיים בימים שבין ראש חודש אב לתשעה בו. ועל אף שהדבר היה מקובל בקיבוצנו וביישובים רבים במשך שנים רבות, לפני כמה שנים ביקשתי להזיז את הקייטנה לשבוע אחר במהלך החופש; נראה היה לי שישנו שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון.

אין חולק על כך שקייטנת אילן היא מפעל מופלא. ההתגייסות הכללית של הקיבוץ ושל הנוער בפרט, היא נקודת אור מרגשת ומרוממת בחופש הגדול ובשנה כולה. ואחרי השבחים העמוקים היוצאים מהלב בהערכה עצומה, צורם בעיני שדווקא הימים שבהם קבעו חז"ל כי יש "למעט בשמחה", עמוסים עבור הנוער שלנו בבילוי יומי בבריכה, נסיעה ל"סופרלנד" ושלל אטרקציות משמחות.

אף שהעשייה החברתית וגמילות החסד שבקייטנה, מתאימות במיוחד לימי בין המצרים ויש בהן מן התיקון החברתי עליו התריעו הנביאים וחז"ל בקשר לחורבן, ברור לכל כי אילו היה מדובר בקבוצה של אנשים "רגילים" שאינם בעלי מוגבלות, לא היינו ממהרים לשלוח את נערנו ונערותנו לבלות בלונה-פארק יחד עמם בימים אלו. ה"צידוק" ההלכתי לריבוי הבילויים בהם משתתפים בני הנוער שלנו במהלך הקייטנה הוא שמדובר בעבודת חניכה, הדרכה וליווי, ולא בבילוי גרידא. הקייטנה הזו היא משימה גדולה, אך דומני שהגיעה העת לשנות את המנגינה – לעבור מתודעה של "חסד" ו"נתינה" לתודעה של "שילוב" ו"שותפות". ראיית אנשים עם מוגבלות כאנשים שלמים וכחלק מהחברה, דורשת מאתנו להפוך את הקייטנה ממפעל חסד בו "חזקים ובריאים" נותנים ל"חלשים וחולים" למפעל שמהותו בילוי משותף. לא "פעילות שאנחנו עושים להם", אלא "פעילות שאנחנו עושים יחד איתם".

ההיתר ללכת לבריכה בתשעת הימים במסגרת הקייטנה חרף האיסור ההלכתי, כמוהו כהכרזה – "מותר לכם ללכת לבריכה, משום שזה לא נחשב בילוי עבורכם". אך האמת, כך אני מקווה ומתפלל, שקייטנת אילן היא בילוי גם עבור החונכים והמדריכים, הצוות הטכני והמלווים. הערך המוסף הוא לא רק הנתינה, אלא ההבנה שאפשר לבלות וליהנות יחד עם אנשים שסובלים ממגבלות גופניות ושכליות חמורות. לא רק כמעניקים וכגומלי חסדים כלפי מי שלא שפר עליהם גורלם, אלא גם כאנשים שווים, כחברים וכשותפים, יחד עם מי שאינו דומה לנו ואולי אף זקוק לעזרתנו. מהלך כזה הוא גם נכון הלכתית, גם ראוי יותר מבחינת האמירה החינוכית בו וגם מסייע לנו לבנות חברה שלמה וצודקת יותר.

(דברים תשפ"א)