כתב הגנה לפני מות

"עוד מעט אעמוד בפני הקב"ה בבית דין של מעלה. אני יודעת בדיוק במה הולכים להאשים אותי שם, ואני מבקשת את עזרתך בכתיבת כתב ההגנה שלי", ביקשה

לפני כמה שנים, התקשרה אלי מנהלת בית האבות אצלנו בקיבוץ וביקשה שאגיע בהקדם האפשרי; אחת מדיירות הבית, קשישה שהגיעה לזקנה מופלגת, מבקשת לשוחח איתי בדחיפות. היא סירבה לומר לצוות המקומי במה העניין, וביקשה רק "שיבקשו מהרב להזדרז להגיע".

במהלך שנותיי כרב קהילה נדרשתי לעסוק בכל מיני נושאים ובכל מיני תחומים. אודה ולא אבוש שבחלק ניכר מהתחומים הייתה חסרה לי הכשרה משמעותית. לכן, לאורך השנים פיתחתי לעצמי מאגר של יועצים בתחומי הלכה, רפואה, משפט, חינוך, חברה ועוד, בהם אני נועץ בכל פעם שאני נדרש לסוגיה שאיני מבין בה די הצורך. ואף על פי כן, שאלתה של אותה קשישה הותירה אותי פעור פה. העצה שהיא ביקשה ממני הייתה בתחום שלא רק שאיני מבין בו דבר, עד היום איני יודע עם מי אוכל להתייעץ בו.

"אני הולכת למות", אמרה לי הגברת. ולמרות שהמשפט צורם וקשה לעיכול, הדברים לא היה עבורי חידוש גדול. ידעתי שגילה למעלה מתשעים, וידעתי יפה שמצבה הבריאותי הולך ומתדרדר. מבני המשפחה, מהצוות ואף ממנה עצמה, הבנתי זה מכבר שימיה ספורים. מצלצול קולה ניכר היה שהיא משלימה עם הפרידה ההולכת וקרבה, וכאן הגיעה בקשתה ממני – "עוד מעט אעמוד בפני הקב"ה בבית דין של מעלה. אני יודעת בדיוק במה הולכים להאשים אותי שם, ואני מבקשת את עזרתך בכתיבת כתב ההגנה שלי. אני רוצה שנחשוב יחד מה אני הולכת להשיב על הטענות החמורות האלה".

ובעוד אני עומד מופתע ומשתומם, התחילה האישה לספר בנחת את סיפור חייה. את לידתה אי שם באירופה, את סיפורה של משפחתה ואת התלאות שעברו בימי השואה. היא סיפרה על העלייה לארץ, על נישואיה והולדת ילדיה, על ההחלטה להצטרף לקיבוץ, על הקשיים בשנים הראשונות ועל הרווחה בשנים מאוחרות יותר. היא סקרה את מקומות העבודה בהן עבדה בקיבוץ ואת התפקידים שמילאה לאורך השנים, דיברה על הקשרים המשפחתיים והחבריים והגיעה עד לשנות הזקנה האחרונות. בתוך סיפור חייה המרתק היו שני אירועים עיקריים המלווים אותה בכאב, שבהם היא חשה שעשתה דבר מה שהיא עלולה להידרש לתת עליו דין וחשבון בבית דין של מעלה. היא הסבירה לי בצער מדוע נהגה כפי שנהגה, ותיארה כיצד אותו אירוע מלווה אותה מאז ועד היום. כששאלתי האם היא מתחרטת על אותם שני מעשים, היא השיבה מיניה וביה – "על הראשון כן, על השני לא". את אחד המעשים היא מצטערת שעשתה והייתה שמחה להשיב את הגלגל לאחור, אך את השני, גם אחרי עשרות רבות של שנות חשבון נפש, היא אומרת בפירוש שהייתה עושה שוב גם היום. "לך אני יכולה לשקר ולהגיד שאני מתחרטת, אבל הקב"ה יודע את האמת", אמרה.

נזכרתי בדברי הגמרא הידועים המציגים את הדין שדן הקב"ה את ברואיו כשקילה של זכויות כנגד עוונות, וביקשתי ממנה לתאר קצת את זכויותיה. אבל מהיכרותי איתה הוספתי עוד בקשה – "כמו שאמרת שאת לא משקרת ומייפה את הדברים כשדיברת על הדברים הרעים שעשית, אני מבקש שגם את זכויותיך תספרי לי בלי להצטנע ובלי להקטין אותן". היא חשבה רגע ועוד אחד, ניכר היה שהיא מעולם לא סיפרה את הדברים באופן הזה. ולאחר מכן סיפרה על כמה אירועים מדהימים שאירעו לה בכמעט מאה שנותיה, בהם עשתה מעשי חסד יוצאי דופן, שהפגינו מסירות ורגישות שקשה לתארן במילים. בסופו של יום, לא ממש ניסחנו כתב הגנה יחד, אך לאחר שהדברים נאמרו במפורש – הן על מעשי החטא והטעות והן על מעשי המצווה והחסד, היא אמרה לי שהוקל לה מעט וש"היא צועדת לבית דין של מעלה בראש מורם".

בדרך הקצרה מבית האבות הביתה, חשבתי על החוויה שזה עתה עברתי. פעמים רבות למדתי את דברי הגמרא במסכת שבת המספרת על השאלות שעתיד אדם להישאל בשעה שייכנס לדין, ותמיד ראיתי בהם בעיקר מדרש נאה ועצה טובה. המפגש עם התמימות המדהימה, היראה הטהורה והעוצמה הרוחנית שבאותה שיחה הפכו עבורי את נקודת המבט. אשריה שזכתה לאותה אמונה. אשריי שזכיתי לראות זאת מקרוב.
כמה שבועות אחר כך היא הלכה לעולמה. ליווינו אותה למנוחת עולמים, וכל המילים שנאמרו סביב מיטתה, קיבלו עבורי משמעות חזקה הרבה יותר. והחי יתן אל לבו.

(מסעי תשפ"ב)