זה אבסורד שהשמיטה מחלישה את חקלאי ארצנו

כשרות המותנית בכך שרוב הציבור בישראל לא יוכל לאכול ממנה, היא בעיניי כשרות טריפה

שנת השמיטה בפתח. כרב של קיבוץ המתפרנס מחקלאות, אני נדרש לסוגיות הלכתיות רבות הקשורות לנעשה בשדה ובכרם. כרב של קיבוץ שיתופי המפעיל חדר אוכל מרכזי, אני נדרש להיבטי השמיטה בתחום הכשרות ולהכרעה איזה פירות וירקות ייקלטו במטבח הקיבוצי בשנה הבאה. שאלת הכשרות בשנת השמיטה אינה שאלה הלכתית שגרתית. לשמיטה יש היבט ציבורי ורוחני רחב ומשמעותי.

הפתרונות האפשריים לצריכת פירות וירקות מותרים בשנת השמיטה הם – יבוא מחו"ל או קניה מנוכרים (שאינם חייבים בדיני שמיטה), גידולי ערבה ומערב הנגב (שאינם נחשבים "ארץ ישראל" מבחינה הלכתית), איסום ששית (יבול שצמח לפני השמיטה), מצעים מנותקים (שלא נחשבים לשתולים בארץ), ואוצר בית דין והיתר מכירה (מנגנונים הלכתיים המאפשרים ביצוע פעולות חקלאיות ומכירת היבול).

לכל אחד מהפתרונות הללו יתרונות וחסרונות מבחינה הלכתית – אין חולק שיבול מחו"ל ויבול נכרי מותרים לכתחילה בשמיטה, אך יש אבסורד צורם ומוזר בכך שבכדי לקיים מצווה שהתורה עצמה קשרה לאחיזתנו בארץ, אנו נדרשים לרופף ולהחליש את חקלאי ארצנו. כרב ישוב חקלאי, הפתרון הזה לא יעלה על הדעת. זאת ועוד, שעל פי פתרון זה, במקום שפירות הארץ בשמיטה ייאכלו על ידי כל יושביה בשמיטה ("וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ"), אנו מעדיפים לאכול מפירות ארצות אחרות.

אבסורד הקניה מנוכרים והרצון לחזק את אחיזתנו בארץ, הוביל לפתרון של אכילת גידולי ערבה ומערב הנגב. אך גם פתרון זה מכיל סתירה תמוהה, שכן בכדי לחזק את אחיזתנו בארץ, אנו מגדירים אזורים בתוכה כאילו אינם חלק ממנה. מבחינה הלכתית כאמור, יש על מי לסמוך, אך מבחינה מחשבתית זה בהחלט מוזר. איסום יבולי השנה הששית וכן מצעים מנותקים, הם פתרונות נאים ומתקבלים, אך בכל מקרה מדובר רק בסוגים מעטים ובכמויות קטנות של יבול.

היתר המכירה ואוצר בית דין הם פתרונות הלכתיים הכרוכים ב"הערמה" הלכתית. מכירת הארץ כדי להיפטר מהמצוות התלויות בה והפיכת בעל השדה באופן פורמלי ל"שליח בית דין" האוסף את הפירות בשביל הציבור, הם מנגנונים משפטיים שרבים ערערו על תוקפם ועל האופן שבו הם מבוצעים הלכה למעשה. זאת ועוד, היתר המכירה נולד בין השאר מהרצון לחזק את החקלאים ואת אחיזתנו בארץ, אך יש טעם לפגם בכך שכדי שנאחז בארץ כראוי, אנו מוכרים אותה לנכרים. לאוצר בית דין ישנו חסרון נוסף, שלפעמים בשביל לקיימו כראוי אין ברירה אלא להעלות את מחיר הפירות או היין, כך שנוצר האבסורד שכדי לקיים את המצווה שנאמר לגביה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" נדרש הצרכן לשלם יותר מבשנה רגילה.

לרב קהילה אין את האפשרות להותיר את הסוגיה ב"צריך עיון". איני יכול להסתפק בסקירת היתרונות והחסרונות, התומכים והמתנגדים של כל אחד מהפתרונות הללו, ועלי להכריע כיצד ננהג הלכה למעשה. שאלת השמיטה היא שאלה ציבורית גדולה ורחבה, ולא נכון לדון בה רק דרך הצלחת של הצרכן או מבעד לעדשה של כשרות המלפפון או הגזר. רוב מוחלט של פתרונות השמיטה נותנים מענה לקבוצה מצומצמת של צרכנים שומרי כשרות, אך אינם רלבנטיים ל-10 מיליון תושביה של המדינה היהודית.

מבין כל הפתרונות העומדים על הפרק, היתר המכירה הוא היחיד שמאפשר אספקה של יבול כשר לכלל הציבור בישראל ולא רק לקומץ של אנ"ש. אוצר בית דין נותן מענה לעצים ומטעים אך לא לירקות ולגידולים חד-שנתיים הדורשים זריעה. איסום ששית, מצעים מנותקים ויבולי הערבה ומערב הנגב אינם מספקים מענה בהיקפים גדולים לכל המדינה. קניה מנוכרים ויבוא מחו"ל אינם אפשריים נכון לעכשיו כמענה בלעדי לכל התבואה הנאכלת בישראל ע"י אדם ובהמה במשך שנה שלמה, ועשויים להסב נזק אנוש לחקלאות הישראלית. כל הפתרונות האלה מבוססים מעצם מהותם על כך שרק חלק קטן מהציבור נעזר בהם. כשרות המותנית בכך שרוב הציבור בישראל לא יוכל לאכול ממנה, היא בעיני כשרות טריפה. בכדי שהסיסמא "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" לא תהיה מלל ריק מתוכן וסר טעם, עלינו להציע פתרון לכלל העם היושב בציון, הן לצרכנים והן לחקלאים. נכון להיום היתר המכירה הוא הפתרון היחיד שעומד בדרישה הזו, והוא מה שנאכל בשנה השביעית.

משימתנו הבאה היא לחדול מלהשתמש בביטוי "פתרונות" ביחס לחובת השמיטה.

מצוות ה' אינן חלילה "בעיה".

(ראה תשפ"א)