"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ. רַק בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים יב, טו-טז, כ-כה).
המונח "בהמה" ו"חיה" במקרא הוא שם כללי לכל בעלי החיים ההולכים על ארבע. אולם במשמעות פרטית ה"בהמה" היא כינוי לבעלי החיים המבוייתים ואילו המונח "חיה" הוא שם פרטי לחיות בר או חיות טרף: "וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָה"ּ (בראשית א, כה; ח, א). אין הבדל עקרוני בין סימני טהרה של בהמות לחיות, ולפיכך התורה מזכירה בשתי המקבילות שני מונחים אלה לחילופין: "זֹאת הַחַיָּה/ הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכלוּ" (ויקרא יא א; דברים יד ד). כך מובא בברייתא: "ת"ר: אלו הן סימני חיה – חיה בכלל בהמה היא לסימנין" (בבלי, חולין נט ע"א; ספרא שמיני, ב).
מעמד ביניים מיוחד בהלכה יש לבעל חיים שנקרא "כוי" – ספק חיה או בהמה (משנה בכורים ב ח-י) וכבר חכמים התלבטו לגבי הגדרתו וזיהויו (חולין פ ע"א). כך נחלקו במשנה לגבי מהותו של "שור הבר": "שור הבר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה" (משנה, כלאים ח, ו). בהמשך למחלוקת זו דנו בדורות המאוחרים יותר בהגדרת מעמדו של הג'מוס ובימינו, היא תקפה למשל בקביעת מעמדו של היעז – מכלוא בין יעל ועז.
התורה מגבילה את הקרבת הקרבנות בא"י רק למקום בו יבחר ה'. כלומר, פולחן ריכוזי במשכן או במקדש בלבד, בניגוד לפולחן הנוכרי שהיה מפוזר בבמות ובמזבחות לאלים שונים. כמו כן, התורה מגבילה את הקרבת הקורבנות, בעוד האדם טהור, לבעלי החיים הטהורים המבוייתים: שור, כבש ועז. לעומת זאת, חיות בר טהורות, כמו האיל והצבי, נאסרו לקרבן על המזבח, אך הותרו כמאכל חולין בכל מקום ואף בטומאה. התורה אוסרת שתיית הדם כמעשי עובדי עבודה זרה.
בממצא הארכיאולוגי יש עדויות להבדל בין אופי הפולחן הישראלי לכנעני. למשל, בתל גזר נמצאו בבמות עצמות עפרים וצבאים, דבר מאפיין את הפולחן הכנעני. בהקשר לזה יש להעיר על הממצא רב של "יחמורים" במזבח בהר עיבל המתוארך לתקופת ההתנחלות הישראלית (סוף המאה ה-13 וראשית המאה ה-12 לפנה"ס); מאות עצמות חתוכות ושרופות (לבד מבקר, כבשים ועיזים) המהוות % 28 מהממצא שהותקן לאכילה ואולי הועלו כקרבן. אני חולק על הסברה שמדובר במזבח שבנה יהושע (יהושע ח, ל-לא). מכל מקום, להבדל בין בהמה לחיה יש השלכות הלכתיות נוספות.
(ראה תשפ"א)