הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
מצוות רבות בפרשת "ראה" עוסקות בנתינה לזולת: מעשר ללוי ומעשר לעני, שמיטת כספים והלוואה לנזקקים, שילוח עבדים, ומתן מענקי פרישה לעבד המסיים עבודתו. גם מצוות הרגלים המסיימות את הפרשה מתמקדות בהיבט החברתי של החגים, ודורשות לשמח את "עַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה" (טז, יא ו-טו).
מדוע נדחקו המצוות הללו לפרשה הרביעית של ספר "דברים"? נראה שהן מהוות חלק מההכנה לכניסה לארץ, בה בני ישראל אמורים לבנות חברת מופת. יש שני היבטים מרכזיים שצריכים להנחות את העם בבניית החברה: אמונה ומוסר. האחד בין אדם למקום והאחר בין אדם לחברו. לשני היבטים אלה היה קיום מוצק ויציב כשהיה העם במדבר, בו הם ניזונו מהמן. במדבר הם הרגישו באופן עמוק ומובן מאליו את התלות שלהם בבורא עולם, ובמדבר כל אדם ומשפחה קיבלו מזון ותנאים כדי צורכם באופן שוויוני לחלוטין. אולם, הכניסה לארץ עמדה ליצור שינוי דרסטי במצב, ונוצר הצורך במצוות שיפעלו בשתי הבחינות.
מבחינת האמונה, מהוות המצוות החברתיות של פרשתנו המשך לאזהרות של משה מפני הסכנות המוסריות שקיימות בחברת שפע. בפרשת "עקב" האריך משה להתריע: "פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ… וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב… וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה, וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת ה'" (ח, יב-יד). המצוות שבפרשתנו באות כהמשך לאזהרות אלה, והן נועדו להטמיע בתודעתם של מי שצברו הון ונכסים את ההכרה שהם זכו לכך מיד ה' ולא יאמרו: "כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה" (שם, יז). החובה לתת מהיבול ומההון לאחרים מחדדת את ההבנה שרכוש האדם וכספו הם בגדר פיקדון שעל האדם להשתמש בו בהתאם לצו ה'.
מבחינת ההיבט המוסרי חברת המופת הישראלית נדרשת ליישם ערכים של חמלה וחסד, וחבריה אמורים להצטיין באלטרואיזם ודאגה לאחר. המצוות שבפרשתנו מדגישות חידוש חשוב שהביאה התורה לעולם. בתרבויות העולם הקדום רווחה תפיסה שיש הבדלים מהותיים בין המעמדות השונים בחברה. האדונים והעשירים נחשבו לבעלי נפש שונה ו/או מוצא שונה מזה של הפועלים העמלים בעבודות הפיזיות הקשות וההכרחיות. התורה לעומת זאת מלמדת שהעשירים והעניים שווים במהותם ובערכם, והמצוות שבפרשתנו מציבות בפני בעלי אמצעים פיננסיים דווקא חובות יתר. מצוות הנתינה מסייעות לחלשים, אך לא פחות מכך הן מסייעות לחזקים, כשהן מונעות מהן לטפח אגו מנופח, אשליית מצליחנות ושכחת התלות בבורא עולם.
כפל המשמעויות של המצוות החברתיות שבפרשת "ראה" בא לידי ביטוי בולט במצווה המיוחדת לסיום שנה זו: שמיטת חובות כספיים. התורה מוסיפה ודורשת ממי שיש לו הון פנוי שלא יימנע מלהלוות לאחיו בגלל השמיטה שתמחק את החוב: "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ". יש שהסבירו את רעיון שמיטת הכספים בהיבט החברתי של דאגה לחלש, ויש שהדגישו את ההיבט האישי של תיקון המידות והתודעה של בעלי הממון. מצווה זו חוברת לשמיטת הקרקעות ביצירת סולידריות בין השכבות הכלכליות, ובפיתוח אחריות של בעלי הנכסים לדלים ברכוש.
בחברה הישראלית של זמננו נוצרו פערים עצומים בין בעלי הון לאנשים קשי יום, בין בעלי כמה דירות להשכרה לבין מי שלעולם לא יוכלו לרכוש דירה, בין בעלי מחשב לכל ילד קטן ומכונית לכל ילד גדול, ובין מי שקצרה ידם. פערים כלכליים גדולים הם תופעה מקולקלת מבחינה ערכית ומזיקה מבחינה קיומית. פערים כאלה משבשים כל חברה טובה, ויש הסבורים שפער זה היה אחת הסיבות העיקריות לקריסת האימפריה הרומית.
יישום מצוות התורה ורוח היהדות נכון ונחוץ כיום מאי פעם. התורה לא הניחה בפנינו שיטה כלכלית סדורה, אבל התוותה במצוות פרשתנו ופרשות אחרות כיוון ברור לכל אדם פרטי להתחשב במי שאין להם ולתת מהונם למענם. משכירי דירות יכולים לגלות התחשבות בדמי השכירות שהם דורשים, בעלי מחשב ישן יכולים להעבירו למי שאין להם וכיו"ב. הנתינה, כך למדנו, מועילה לא רק למקבל אלא אף לנותן ולכלל החברה בישראל. נזכור את דברי הראי"ה קוק, שיום פטירתו חל תמיד בסמוך לפרשת 'ראה', שהגדיר את "מהות כנסת ישראל ותכונת חייה" בעשיית חסד. הוא כותב: "היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל… זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות ישראל א, ד).
(ראה תשפ"ב)
