"שברי הקשב" והתהום שבינינו

הנה כותרות במגוון קבוצות ווטסאפ, בהן אני חברה: "מגיעה לנו מדינה משגשגת, פורחת, מובילה", "מסיימים את המלחמה, מחזירים את החטופים, שומרים על הביטחון", ועוד. מסכימה. מי רוצה מלחמה? מי לא מוטרף מדאגה לחטופים? ביטחון? – חד משמעית!

אבל בכל הנוגע לפתרון… "עוצרים את המדינה"? שביתת האקדמיה? כמה שונה יכולים לחשוב אנשים בני אותו עם, באותה תקופה, מול אותה מציאות? תהום פעורה בינינו. הצעדים הנזכרים נתפסים בעיני חלק מהאזרחים, צעד מוסרי ממדרגה ראשונה. בעוד אחרים רואים בהם את ההיפך המוחלט. זעם מציף את הרשתות החברתיות, כאב והשמצות הדדיות. תחושה צורבת של עלבון ותסכול, שזולתך אטום לזעקת הלב שלך, ולעיתים אף חותר ממש תחתיך!

"זעם ובעיקר זעם פוליטי, אכן מעניק תחושת השתייכות חזקה… אבל הוא דבק מתעתע, כי כשהוא מתפוגג, הריקנות מתגברת והבדידות מתעצמת", כתב מיכה גודמן, בספרו 'מהפכת הקשב' (עמ' 174) שיצא לאור בשלהי הקורונה, שנת 2021.

בספר, מתאר גודמן את הניכור והקיטוב המתפתחים וגואים בין קבוצות חברתיות, לאור חשיפתה המהונדסת והמתוזמנת של כל קבוצה למידע המתאים לתפיסת עולמה בלבד. הקשר בין המהפכה הדיגיטלית ובין הזינוק בקיטוב הפוליטי ברור, לדידו, ואינו מקרי כלל. "אנשים נעולים בתוך תיבות תהודה, שבהן זעם הוא רגש דומיננטי והידע שמזין אותן מבוסס פעמים רבות על שקרים…" (שם, עמ' 48). הקשב שלנו לעצמנו וזה לזה נגזל על ידי רשתות חברתיות וערוצי המדיה, ונעשה בו שימוש מקטב ומתסיס שמקורו נע בין תמימות לזדון.

גודמן מציע מתווה להחזרת השליטה שלנו במהפכה הדיגיטלית, הכולל צמצום של החשיפה למדיה וחתירה לשיקום השקט, השיח וההקשבה. לדבריו, מה שהמדיום (תקשורת) הרס, יש בכוח יוצריו לתקן. רעיון שהציע, במטרה לצמצם את הניכור, הוא שימוש במדיה לצורך חשיפה מכוונת, של קבוצות ומגזרים, לתכנים הפוכים מאלו המייצגים את עמדותיהם, וזימון מפגש מכבד ומסקרן עם טענות ראויות.

"שבטים פוליטיים מתלכדים סביב שנאה משותפת, ואילו קהילות פיזיות מתלכדות סביב אהבה משותפת… שיקום החוויה האנושית תלוי ביכולנו לאחות מחדש את שברי הקשב", כתב גודמן. בהשראת דבריו, אציע לדייק את המשפט המצוטט בראש הטור: לא "מגיעה" לנו מדינה משגשגת, אלא אנו אחראים ויכולים להפוך אותה לכזו. ולשם התחלה נסנן, נקשיב, לא נסכים, אך לא נוותר על מרחב עשייה משותף.

לתגובות: naomieini1@gmail.com