בפרשת השבוע מצווה ייחודית בדיני עבד עברי שנמכר על ידי בית דין לתקופת עבודות של שש שנים ובשנה השביעית הוא משוחרר לחופשי. התורה מחילה על 'האדון'- המעסיק, לשחרר את העבד עם מענק שחרור: "וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו".
במדרש ניסו חז"ל לשרטט את היקף חובת ההענקה לעובד עם שחרורו. וכך מובא במדרש: "יכול אין מעניקין אלא ליוצא בשש, מניין ליוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה עבריה בסימנין? ת"ל תשלח וכי תשלחנו יכול אף למגרע כספו ויוצא אתה מעניק לו? ת"ל 'וכי תשלחנו חופשי' למי שאתה משלחו חופשי אתה מעניק ואי אתה מעניק למי ששולח מעצמו. הרי שברח ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחרות, יכול יהא מעניק לו? ת"ל 'וכי תשלחנו' פרט לזה שלא שילחו".
לפי חז"ל החובה להעניק חלה בכל סיטואציה בה היחסים בין העבד לאדונו הסתיימו. חובת השחרור חלה על פי דין על העבד ועל האדון, כגון כאשר העבד סיים את תקופת עבודתו בתום שש שנים ומחליט מיוזמתו להישאר ולעבוד אצל אדונו – עד שנת היובל. מנגד, חובת ההענקה אינה חלה במקרה בו העבד ברח מאדונו, או מי שקונה את חירותו ומשחרר את עצמו מאדונו באמצעות פדיון כספי שהעבד משלם לאדון על תקופת השנים שהעבד לא עבד עבורה והאדון שילם עליה.
כללו של דבר, חובת ההענקה קיימת רק כאשר המצב המשפטי הוא הגורם לסיום תקופת העבודה. מנגד, במצב בו העבד משחרר את עצמו – ובשפה מודרנית העובד מבקש 'להתפטר' או כאשר העובד 'בורח' ומפסיק להגיע למקום עבודתו, הרי שהמעסיק אינו מחויב לשלם לו את המענק. ברוח זו פוסק גם הרמב"ם.
הרציונל ברור. על האדון חלה החובה לספק לעבד המשוחרר מענק קיום כדי שיוכל להתקיים בכוחות עצמו בתקופה הראשונה, עד שימצא את מקומו שוב בחברה. אולם כאשר העבד פודה את עצמו – 'מתפטר' – הרי שהמעסיק אינו מחויב לתת לו מענק, שכן אם יש לעבד די כסף כדי לפדות את עצמו כנראה שיש לו את היכולת להסתדר בלי המענק, או אם העבד בורח מעבודתו הרי שאין למי לתת את המענק.
עוד התלבטו חז"ל בשאלה – איזה עבד זכאי ל'מענק סיום עבודה'? בתלמוד הבבלי נחלקו. "'אשר ברכך ה' א-להיך' – יכול נתברך בית בגללו מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו אין מעניקים לו? תלמוד לומר: הענק תעניק, מכל מקום; אם כן, מה תלמוד לומר 'אשר ברכך'? הכל לפי ברכה תן לו; ר' אלעזר בן עזריה אומר: דברים ככתבן, נתברך בית בגללו – מעניקים לו, לא נתברך בית בגללו – אין מעניקים לו; אם כן, מה תלמוד לומר, 'הענק תעניק'? דיברה תורה כלשון בני אדם".
שתי גישות אנו מוצאים בתלמוד בשאלת ההצדקה של 'הענקה'. בהתאם לגישה הראשונה הענקה לעבד אינה מותנית באיכותו, טיבו, ותפוקתו של העבד. עם שחרורו האדון מחוייב ליתן לו את מענק סיום עבודתו. מנגד, לתפיסתו של ר' אלעזר בן עזריה מוסד 'הענקה' לעובד הוא פונקציה של תפוקה ואיכות העובד, מכאן שככל שמדובר בעובד טוב הרי שהענקה צריכה להיות גדולה ומשמעותית, וככל שמדובר בעובד שאינו טוב, הרי שניתן לצמצם את הענקתו.
הנה כי כן, מדין 'הענקה' ניתן לזהות ולקשור דרך סברא את החובה לשלם לעובד פיצויי פיטורין. תשלום זה הינו יצירה מקורית וייחודית של המשפט העברי.
(ראה תשפ"א)