פרשת עקב ממשיכה את הנאום האחרון של משה לבני ישראל. הפרשה מהווה מסד ותשתית לעולם המצוות והחוקים שיפורטו עוד בהמשך, אלא וכדרכן של מסמכי יסוד נורמטיביים, אלו נפתחים, על פי רוב, בהצגת היסודות וההצדקה הרעיונית לנורמות שמבקשות לקבוע לאדם את גבולות המותר והאסור בחברה. בין ענייני הפרשה אנו מוצאים תיאור שבחה של הארץ אליה בני ישראל הולכים להיכנס, החשש מסכנת המדרון החלקלק ושכרון החושים מההצלחה יישוב הארץ שיש בו כדי להוביל למחשבות לפיה הכל נובע 'מכוחי ועוצם ידי' של חטא העגל, עקרון הגמול האלוקי והנחת יסודות השכר והעונש בגין אי קיום המצוות.
בין ענייני הפרשה, אנו קוראים על החובה לדרוש את אלוקים. את הדברים בוחר משה להציג בפני בני ישראל בשאלה: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך דורש מעמך". בהמשך מתאר משה בפני בני ישראל את תפקידו של אלוקים, וכך אנו קוראים: "כי ה' א-להיכם הוא א-להי האלהים ואדני האדנים הא-ל הגדל הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. את ה' א-להיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע".
בניסיון לתאר את אלוקים קובע משה שהאלוקים שלנו הוא "א-לוהי האלוהים ואדני האדונים", הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, עומד על גדולתו של האך ומסביר: "ה', אשר כ"אלקיכם" התקרב אל גורלכם ואל מעשיכם, הוא "אלקי" וגו': כל כוחות הטבע משועבדים לכוחו, וכל שליטי בני האדם נתונים לשליטתו. הוא "הא-ל", שממנו נובעים כל כוח וכל תנועה. "הגדֹל": גדולתו מתנשאת מעל כל תפיסה של גדלות; היא בלתי ניתנת להשוואה, היא מוחלטת. "הגבֹּר": הגבורה היא שלו, והוא פועל בגבורה בממשלתו על עולמו". בפירושו להעצים את גדולת האל לוקח הרש"ר הירש כל מילה שמובאת בכתוב ויוצק לתוכה משמעות שמבקשת להאיר, ככל הניתן את גדולת הא-ל דרך המילים הכתובות.
בגישה דומה המדגישה את גדולתו של הא-ל דרך בחירת המילים אנו מוצאים גם אצל רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי"ם, אוקראינה המאה ה-19, שמסביר: "כי ה' א-להיכם הוא א-להי האלהים – המושל בעולם המלאכים ושרי מעלה, ואדוני האדונים המושל במערכת הכוכבים והמזלות שהעכו"ם קוראים אותם אדונים, האל הגדול הוא ראשית הסבות ואחרית המסובבים בעולם הטבע, והגיבור שיש לו יכולת לשדד את הטבע".
לאחר קביעה אבסולוטית זו קיימת ציפויה לפירוט שיבטא מה הופך את האלוקים לבעל מעמד כה רם שאין עוד מלבדו ואין עוד מעליו, ואכן משה רבינו ממשיך ומבקש להוכיח את הנחת המוצא על אלוקים כ'א-לוהי אלוהים', וזו מושתת על העובדה שאלוקים "לא ישא פנים" "לא יקח שוחד", עושה משפט יתום ואלמנה ואהבת הגר. וכאן עולה התהייה – האם כדי להוכיח את הטענה שאלוקים הוא אכן 'אדוני האדונים' לא כדאי היה להביא טיעונים או דוגמאות חזקות יותר שיעצימו את גדולתו של הא-ל?
דומה שאם היינו מעבירים את התפקיד לאיש יח"צ שיידרש ליחצ"ן את מעמדו של אלוקים, הוא היה בוחר דברים גדולים כמו למשל, בריאת העולם, או את תופעת המבול בתקופתו של נח, את סיפור יצאת מצרים וקריעת ים סוף, לא חסרות דוגמאות פנים מקראיות שהיה בהן די כדי להוכיח את עליונותו המוחלטת של אלוקים. מה שבטוח, שיחצ"ן בישראל מודל 2022 לא היה מציג את הא-ל כא-ל סוציאליסטי, שגדולתו מתבטאת באי לקיחת שוחד, או בעזרה לשכבות החלשות בחברה.
כדי לנסות ולהבין את בחירתו של משה בהצגת הא-ל כא-ל סוציאלי שאינו לוקח שוחד ועוזר לחלש נפתח בדבריו של הרש"ר הירש, אשר מבקש לעמוד על הצגת הא-ל ככזה שלא ישא פנים ולא יקח שוחד, וכך הם דבריו: "הוא מחשיב רק את ה"אנושי" שבאדם ואינו מכיר תחליף ליושר מוסרי – לא מעמד חברתי וייחוס ולא עליונות ויכולת שכלית. בדרישות חוקי המוסר הוא אינו מתחשב כלל במעמד חברתי, ואי אפשר לשחד אותו על ידי גאונות והישגים שכליים".
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, עומד על ההדגשה המיוחסת לאל 'ולא יקח שוחד', וכך הוא מסביר: "כבר העיר הרמב"ם…שאינו מובן איך יצויר [=אפשר לייחס] להקב"ה שוחד. וביאר הוא ז"ל, שאפילו עשה (האדם) אלף טובות ועשה רעה אחת לא ימחול הקב"ה. ועדיין יש לבאר, דעל כרחך לא מיירי באלף טובות שהאדם מחויב לעשות, דמה שהאדם מחויב לא מיקרי "שוחד". אלא קאי [=עומד] על אזהרה של "וערפכם וגו' " הנאמר למתנהג בחסידות אשר הוא למעלה מטבע אנושי, ובאמת אי אפשר לגזור על האדם שיתנהג כן,…ואם כך העושה כן לאהבת ה' הרי זה "שוחד". אבל מכל מקום לא ינקה אם אינו הולך על-פי חוקי התורה והמצוות. ועל זה הסביר שהקב"ה "אדוני האדונים" — משדד חוקי העולם, וגבורתו נורא לספר, על כן "לא יקח שוחד" ממי שמתגבר על טבע אנושי, ומעניש אם אינו מתהלך בחסידות כפי התורה והמצוות גם כן".
התבוננות מרתקת של הנצי"ב ששואל בעקבות הרמב"ם, איך אפשר לייחס לא-ל שוחד? הרי אדם שחטא או מעד צפוי לקבל עונש גם אם לזכותו רשומים עד כה אלף מעשים טובים. עצם העובדה של קיום רצף, גדול ככל שיהיה, של מעשים טובים – אין בו כדי להפחית או להביא לביטול החטא. ולכן, מה הרלוונטיות לשוחד במקרה כזה? כאן מוסיף הנצי"ב ומסביר שגם אדם הנוהג במידת 'חסידות' ונוטל על עצמו נורמות מוסריות גבוהות, שהוא אינו מחוייב בהן מצד הדין, אלא אלו מופעלות אצלו למרות שהנורמה אינה מחייבת אותו. ההליכה בדרך 'חסידות' היא נעלה והיא סוג של התגברות על הטבע האנושי, ולמרות זאת אם יחטא יענש, ולא יהיה בכך שבחר לאמץ לעצמו הנהגות מוסריות מחמירות כדי להפחית מעצם העובדה שהוא 'חטא'.
מכאן ולנוכח הדרישה שמצווה משה 'אותו תעבוד ובו תדבק'. ניתן להבין את הרעיון הגלום בדוגמאות שבוחר משה כדי להוכיח את גדולתו של אלוקים. והרעיון המקופל בפסוקים אלו, מבקש ללמדנו שגדולה לא תמיד נמדדת במעשים הרואים, גדולים ועצומים, אלא ולעיתים גדולה נבחנת דווקא ביחס של האדם לדברים הפחות נוצצים. ואולי ההסתכלות על הדברים צריכה להיות אחרת ממה שאנו חושבים, ומכאן להבנה שהדאגה לחלש חשובה וגדולה יותר מבריאת העולם, והאיסור שלא ליטול שוחד משמעותית יותר מקריעת ים סוף.
דברים אלו ניתן לבסס על רעיון שמובא במדרש 'ילקוט לקח טוב' על הפסוק 'כי ה' א-להיכם הוא א-לוהי האלוהים ואדוני האדונים', וכך הוא לשונו של המדרש: אמר רבי יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו. דבר זה [=מופיע] בתורה דכתיב [=שכתוב] 'כי ה' א-להיכם הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים הא-ל הגדול הגבור והנורא'. וכתיב בתריה [=ומיד לאחר מכן כתוב] עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי [=נשנה] בנביאים דכתיב 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח' משולש [-ומופיע בפעם השלישית] בכתובים דכתיב: 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו'. וכתיב בתריה 'אבי יתומים ודיין אלמנות'".
בתקופה שבה מדינת ישראל מצויה בבחירות, כדאי שנבחרי הציבור יטמיעו את הרעיון שגדולתו של מנהיג מתחילה בהיותו דואג לחלשים, בפועלו להורדת יוקר המחיה, ובהצבת צורכי הכלכלה בראש סדר העדיפויות שלו. יתר הדברים חשובים לא פחות אך מאלוקים יש ללמוד שמה שהופך מנהיג 'לגדול שבגדולים' תלוי ביחסו לשכבות החלשות.
(עקב תשפ"ב)