הייתם תורמים צדקה למישהו עשיר?

אינו דומה מחסורו של אדם עשיר שירד מנכסיו, למחסורו של מי שהורגל ברמת חיים בסיסית

התורה מזהירה את בעל הממון מפני קפיצת היד כלפי אחיו האביון, ומנחה: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח… וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". התורה קובעת שיש לתת לעני "די מחסורו", אולם מה ראתה לכתוב שוב: "אשר יחסר לו"? ממילים אלו למדו חז"ל הלכה:  "אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו".

יש רובד של צדקה דיפרנציאלית, המתחשבת בצרכיו של כל נזקק כשלעצמו. מחסור הוא מושג סובייקטיבי. אינו דומה מחסורו של אדם עשיר שירד מנכסיו, למחסורו של מי שהורגל ברמת חיים בסיסית. ראיה להלכה זו מביאים חז"ל מהלל הזקן (כתובות סז ע"ב): "אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין".

מעשהו של הלל מעורר השראה, אך גם תמיהה. האמנם חובת הקהילה לשמור על רמת החיים הגבוהה של עשיר שאיבד את נכסיו? האם הוגן לתת לעני אחד יותר ולחברו פחות?

מהלכה זו לומד הרש"ר הירש יסוד במצוות צדקה: "די מחסרו: בשתי המלים האלה מגיעה מצות צדקה לשיאה: יש למלא את חסרונו של העני בשלמות… יש להתחשב במצבו האישי ובהרגלי חייו מימים ראשונים כאשר חי בתנאים טובים יותר".

דומה שהלכה זו אינה רק מדיני צדקה הרגילים.  מטרת הנתינה היא למנוע עוגמת נפש מאדם שירד מנכסיו ולמנוע ממנו בושה מפני הציבור שמכיר אותו כעשיר. ראיה לכך מדברי הגאונים בסוגיה, שיש לתת לעני שירד מנכסיו סוס לרכב עליו רק אם עדיין לא התפרסם שפשט את הרגל, אך אם כבר נודע לציבור על עניותו אינו נוטל אלא כשאר העניים. יסוד החילוק של הגאונים בנוי על כך שחשוב לאפשר לאדם להמשיך את חייו באותה רמת חיים שהיה רגיל אליה, כדי שלא יתבייש. אולם אם הציבור כבר יודע על מצבו, הבושה כבר קיימת. כיוון דומה אבל חריף יותר ניתן למצוא בדבריו של ר' חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל"ב מאמר כט).  לשיטתו, הלל עשה מעשה חריג מפני החשש של פיקוח נפש.  הלל הבין, שאם לא יאפשר לאדם שפשט את הרגל לחיות כפי הרגלו, הוא עלול להיות שרוי בדיכאון וחייו יהיו בסכנה, ולכן לא חשש לכבוד התורה ורץ לפני העני.

מי שפושט את הרגל מאבד את כל עולמו, ועלול להגיע לדיכאון עד כדי סכנה לחייו. במקרה כזה, אין מדובר בצדקה רגילה אלא בהצלת חיים.

(ראה תשפ"א)