אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת אמור עמוסה במצוות, מונה המצוות מונים בפרשה 63 מצוות. בין ענייני הפרשה ניתן למצוא מצוות שמופנות ומיוחדות לכהנים, ואיסורים החלים עליהם לנוכח מעמדם ככהנים. כמו כן, ואולי יותר, מזוהה הפרשה עם ענייני המועדות המפורטים בה, פרשת המקלל דיני הקשורים לאלימות פיזית כלפי אדם או כלפי הבהמה. כמו כן מונה הפרשה הגבלות על קורבנות. אחד ההגבלות המנויים בפרשה, קובעת את האיסור שאסור לשחוט בהמה יחד עם הוולד שלה באותו היום. ובלשון הכתוב: "ושור או שה אותו ואת בני לא תשחטו ביום אחד". על אף שמצווה זו נאמרה ביחס לעבודת בית המקדש ובמעשה הקורבנות, חז"ל הרחיבו את תחולת האיסור וקבעו כי אין לצמצם את האיסור אך לבית המקדש. וכך הוא לשון המשנה במסכת חולין: "אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין".
כאשר נדרש ספר החינוך לעמוד על יסוד המצווה טעמה ושורשה, כותב ספר החינוך, בין היתר את הדברים הבאים: "לקבע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות, שהיא מידה רעה. ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מידת החמלה".
אחד מהאדנים היסודיים עליו מושתת העולם הוא הרחמים. למרות שהתכנית המקורית בה חשב האל לברוא את העולם היתה על מידת הדין ובסוף נמלך וברא את העולם במידת הרחמים, כך למשל מסביר לנו, ר' שלמה יצחקי, בעומדו על הפסוק בספר בראשית "בראשית ברא אלוקים", הוא מבאר: "ברא א-להים – ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיבנ (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".
כדי להבין מדוע העולם לא יוכל להתקיים מביא המדרש משל באמצעותו ניתן להבין את השילוב שבין מידת הדין למידת הרחמים, וכך מביא המדרש: "למלך שהיו לו כוסות ריקים אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין, ומה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין, במדת הדין היאך העולם יכול לעמוד, אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, והלואי יעמוד". הרמח"ל במסילת ישרים קובע: "מידת הרחמים היא קיומו של העולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל".
בניסיון ליצוק פשר למשמעות הדברים הרי שהדברים מתבארים כך. בתחילה ביקש האל לברוא עולם המושתת על דין בלבד, על צדק, אין מקום לטעויות ועל כל טעות יש לשלם את המחיר. בדיוק כמו בטבע הכנסת יד לתוך אש תוליד כוויה. האדם לא יוכל לבקש סליחה מהאש, או שמא האש תוותר לאדם פעם ראשונה לפני שהוא יקבל את הכווייה. עולם הטבע המושתת, לא פעם על תוצאתיות מיידית או כזו שאינה יודעת וויתור או רחמים מהם. ומה פגם יש בעולם כזה. מדוע לא נשאיר את הזכות לחיות בעולם רק בהתאם למידת הדין. יתרה מזו מידת הרחמים היא חריגה מהטבע מדוע לרחם על אדם אם כך צודק לנהוג. מה פשרה של חנינה, חמלה, רחמים בעולם שמושתת על מערכת נורמטיבית סגורה.
דומה שהתשובה לכך שמא שנכון לטבע אינו יכול להיות נכון לבני אדם. והיחס לאדם אינו יכול להיות יחס רגיל.
נהפוך הוא הקפדה על מידת הדין ביחס לאדם תביא להרס וחורבן העולם. כך למשל כאשר מבקשים חז"ל להצדיק את חורבן בית המקדש היא מנמקת זאת בקביעה "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". קיים מרחק ופער גדול בין האידיאל לבין המציאות. פער זה מושתת בין היתר בעצם העובדה שאדם הוא ייצור חוטא, הוא שילוב של גוף ונשמה, רוח וחומר. שילוב זה מוביל בהכרח את האדם לכך שבמעשיו ימצא דופי, בפעולותיו ייפלו טעויות, והחלטותיו בחיים יהיו שגויות. היטיב לבטא עמדה זו שלמה המלך באומרו: "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". והרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש קבע: "כל מעלת האדם מותנה בכושרו לחטוא".
הרחמים היא תכונה מתכונות האל, בחז"ל מצינו: "שממידת דרכו של הקב"ה אתה למד שרחמיו מרובים בעולם", שכן, וכך מצינו שהרחמים היא אחת מי"ג מידות של רחמים, אותן מידות שהקב"ה גילה למשה לאחר חטא העגל ואשר באמצעותן מנהיג האל את העולם. ר' משה קורדובירו, בספרו 'תומר דבורה' פותח וקובע את חובת האדם בצורה הבאה: "האדם ראוי שיתדמה לקונו…ראוי שיתדמה אל…שלוש עשרה מידות של רחמים". בניסיון להבין את חובת האדם בשאלת הרחמים מסביר ר' משה קורדובירו: "האדם צריך להתנהג עם חברו, לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם, אלא כשיראה שחברות מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר מקודם". כאשר מבקש הרש"ר הירש להסביר את גבולותיה של מידת הרחמים שיש לנקוט בה כלפי הזולת ועד היכן היא צריכה להגיע הוא אומר: "מידה זו לא רק סובלת עם הזולת, אלא לא תשקוט ולא תנוח עד שלא תראה באושרו".
בתלמוד מובאת אמרה מרתקת, אשר מעידה על הרחמים השמיימיים, האלוקיים, וכך מנסחים חז"ל את הדברים: "ורחמתי את אשר ארחם עף על פי שאינו הגון". הכי קל לנו לרחם על אלו שדומים לנו, על אלו שלא עשו לנו כלום ורק המזל הזעיף להם פנים. התפיסה האלוקית תובעת רחמים על אלו שאינם הגונים, על כאלו שבמעשיהם יש דופי, על האחר השונה ממני. כאן נבחנת ונמדדת מידת הרחמים של האדם.
בימים של פילוג, ובתקופה שהשסעים מעמיקים, עלינו להתחזק במידת הרחמים, כשם שרחמיו על כל מעשיו כך רחמנו צריך להיות ולחול על הכל. אמנם מידת הרחמים אין משמעותה וויתור, ואין משמעותה אנרכיה ובלגן, אך כן יש בה ממידת האיזון שבין הדין והרחמים, הווי אומר כאדם עליו להתנהג עם חבירו במידת הרחמים, את, יסנגר וילמד זכות על חבירו, את תפקיד השלטת מידת הדין ואכיפתו יש להותיר לרשויות אכיפת החוק. הם האמונים על הדין, הם המופקדים על תקינות הסדר החברתי. אולם מלבדם אין לאדם רשות לעשות כן, מנגד על האדם מוטלת החובה לשכלל לפתח לרומם את מידת הרחמים על הכל, ללא תנאי וללא סייג.
