הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
"איך נוכל לצפות לרגלו של המשיח, להעמיד עלינו מלך להיות הממלכה לו ולזרעו אחריו כל הימים, אחרי כי כל העולם כולו וביחוד עם ישראל כולם יודעים ומכירים כי כבר בא הזמן של ממשלת עם, להעביר כל שלטון של איש אחד על עם שלם?… האם נקיים מצות התורה, ולהיות המצוה הזאת מתנגדת חס ושלום לההכרה הנימוסית? והלא חכמינו העמידו לעיקר גדול את הקרא 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'?"
במלים אלה מתאר הרב חיים הירשנזון את המבוכה שלו – רב תלמיד חכם ומשכיל, שחי באמריקה ונהנה משלטון דמוקרטי יציב – אל מול מצוות התורה, המנוסחת בפרשת שופטים, להעמיד מלך. המבוכה מתעצמת לנוכח דברי הנביאים, שהגיעו עד להלכה, המציירים את המשיח כמלך שימלוך על עם ישראל. כיום, כשאנו נהנים ממשטר דמוקרטי, בו הכוח להעמדת והחלפת השלטון מצוי בידי העם, קשה לנו להזדהות עם הדיבורים הללו. מה לנו ולמלך? האם חולמים אנו להפקיד את השלטון המדיני בידי אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, שיוריש זאת לילדיו?
מן המפורסמות הוא שפרשת המלך בתורה גררה מחלוקת נוקבת בקרב חכמים ומפרשים. ניסוחה איננו חד-משמעי. לעומת הדעה הרואה בה ציווי אקטיבי על העמדת מלך, קריאה זהירה בפסוקי הפרשה מעלה ספק האמנם רצון התורה בכך:
ראשית, הפרשה קובעת את המועד לבקשת המלך לאחר ירושת הארץ, כלומר מלחמת הכיבוש, והישיבה בה ("כי תבא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך"). זהו נתון מפתיע, שכן לכאורה מלך נדרש בראש ובראשונה לצורך מלחמה וסידור נחלת הארץ.
שנית, מצוות מינוי המלך מותנית בבקשה העם ("ואמרת אשימה עלי מלך") ואינה אבסולוטית.
שלישית, התורה מזהה את השלטון המלוכני כעניין שאיננו ישראלי במקורו. הבקשה למלך היא "ככל הגויים אשר סביבותיי".
רביעית, לא ברור מן הפסוקים מי ממנה את המלך. מצד אחד יש מצווה על העם למנות אותו ("שום תשים עליך מלך"), ומצד שני א-לוהים בוחר אותו ("אשר יבחר ה' א-לוהיך בו").
חמישית ואחרונה, ניכר שהתורה חוששת מהמלך. כל הציוויים בפרשה מגבילים את כוחו. אסור לו להרבות סוסים, כסף, זהב ונשים, והוא מחוייב להתהלך עם התורה בכל עת, למען "לא ירום לבבו מאחיו".
דומני, שדיוקים אלה מוכיחים שגם אם יש במינוי מלך מעין מצווה, הוא לא "עובר חלק בגרון" של התורה. בכלל, אנו יודעים שבתורה, נושא המנהיגות מורכב ובעייתי. משה סירב בעיקשות רבה להתמנות למנהיגם של ישראל, וגם לאורך שנות הנדודים במדבר הוא התייאש מתפקידו. א-לוהים אף לא תכנן למנות יורש למשה, ואלמלא דרישתו הנוקבת של משה, ספק אם יהושע היה ממונה ליורשו. מכאן שמנהיגות בשר ודם איננה דבר כל כך רצוי בתורה.
מקובל בעיני הסברו של פרופ' אביעזר רביצקי לתופעה, שזיהה נכון שבתורה "את שיטת המשטר אנחנו יונקים מבחוץ" – החל מיתרו שמייעץ למשה למנות שרים, עבור בבקשת ישראל למלך "ככל הגויים", וכלה בקביעת ההלכה ש"דינא דמלכותא דינא". קריאתה של התורה והמסורת היהודית בכלל היא ששלטון אדם באדם איננו דבר יהודי-מקורי. בעולמה של היהדות, אין אדם שיכול לשלוט באדם אחר. הרי כולם שווים בעיניו של א-לוהים. שלטון נדרש רק כסידור חברתי, ואותו אנו יונקים מבחוץ, בכפוף לרצון העם ובהתאם למקובל. ברור לאור זאת, שבימינו, כאשר העולם השכיל להתנגד לעריצות ואימץ את שיטת המשטר הדמוקרטית, עם ישראל איננו אמור להסתפק בפחות מכך. איננו רוצים מלך.
ומה לגבי המלך המשיח? על הימים הללו כבר כתב הרמב"ם שאין אנו יודעים כיצד הם ייראו עד שהם יתרחשו, וייתכן שכאשר המלך המשיח ימונה, כבר התפקיד שלו כשליט יתייתר, שכן תימלא הארץ דעה את ה'. נותיר אפוא את העתיד לבא לעתיד, ואילו כעת נתמקד בביסוס המשטר הראוי לפי רוח התורה, הוא שלטון העם.
(שופטים תשפ"א)
